חיוויים שקשורים להערכות רציונליות.
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
להמשיך לקרוא אפס נקודה משהו שקר
הגם אתה אוסקר?
היכולת המדהימה, הנחישות, הנחרצות לא לקבל 'לא' נערצת.
אותי מפחידה.
היא כך כך ממוקדת, חד ממדית ומשמעית, שאינה תלויה בדבר.
הנכתב כאן מאוקטובר 2012.
מאורעות חייו הובילו לדבר הבא, והאשמתו ברצח חברתו. החיים ללא גבולות; דחיסת אנרגיה למימוש יכולות דחפים.
כשנשאל על ידי מכר על סוגיה מסוימת, מברר איתו איך היה מעדיף- טקטיקה או אסטרטגיה?
"טקטיקה" משיב.
איך ירצה אסטרטגיה? הוא שואל עצמו 'מה', לפני שעושה 'איך'?
כל פעולה מצליחה מרחיבה את ניסיונו בדרכו זו, מאוששת, מחזקת, מטמיעה את התנועה הפותרנית על ציר הלא מתוכנן.
מי שרצה תחזוק רגשי על חשבון יושר אינטלקטואלי התאכזב.
כלומר, תחת הכותרת בחינה ביושר אינטלקטואלי רצו תמיכה רגשית, עוקפת, עם חותמת הכשר 'יושר אינטלקטואלי', התאכזבו.
מינורי בפרקטיקה לוהטת, כלומר צוננת:
פוגש את האינדיבידואל הכי קול שמכיר.
מה קול? מיצג צונן מהלך; גרסת הבראדר מהברונקס של ג'והן מקנרו, בגרדרובה מתנפנפת אפור/ אפור כהה, בתל אביב.
מעצבן אותי: נוחת עלי בקפה, כאילו, מעתיר עלי מטובו, ואני אמור להתפעל ממנו. לא טוּב ולא התפעלות.
טאטה עצמו. כלומר קעקע, בקטנות. אבל כמה.
בין היתר, אותיות גותיות של שמות ילדיו.
תובע מזל טוב – נולדה בת. רביעית.
מראה את הטאטו הנוסף אתמול. טרי וחבוש.
מבהיר שחריטת האות A עזרה להם להחליט על שם הילדה-
התלבטו, הצריבה בבשר קבעה.
אוקטובר 2010
'ההולך עם פטיש רואה בכל מסמר.'
יחסי תמלול–הגדרה–אלגוריה–מציאות:
מאז שזוכר, מנסה לפרק את המציאות למרכיביה, באמצעות תמלול.
תמלול מציאות לא משפיע עליה. לא הגדרה מצויינת ולא אלגוריה נפלאה. מקסימום תואמים לה, במידה מסוימת.
איכותם תלוייה בקרבה למציאות הנתפשת, בממד אחד, או לתחכום המלל, וכאן הם דומים לקנקן שלא מעיד על טעם הקפה.
1978, חסקאל העיראקי ואני מסתובבים בימית.
הוא מספר לי על חלום של בן 18 להיות נשוי, משפחה וילדים.
חלום שמהמקום שאני בא ממנו, נראה אחר.
הוא רוצה ארבעה. "…כי לשולחן יש 4 רגליים."
זהו האירוע המוקדם ביותר הזכור לי להעצמת אלגוריה למציאות, שעוררה בי תהיות.
"תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית או פיסית או אלפלאחשובהמטבע היא חוויה."
מקומות שהסט-אפ שלהן מסודר פחות מעניינים אותי.
אלא אם אלה מקומות שהוויית הסט-אפ הוא העניין. בהקצנתו, כיפן. או בכאוטיותו.
"אנשים לא משתנים.
אנחנו משנים את תפישותנו לגביהם בעקבות מידע נוסף אליו נחשפים
ומייחסים את השינוי להם."
"אנחנו נוטים לייחס מורכבות להוויתינו,
ופשטות קלה לפיצוח של האחרים."
עוד בלי להכנס ל-מהי, נראה ששפיות, כמו אמת, היא משהו שנתפש כמוצק, אך למעשה דינמי.
יתירה מזו- נראה לי, שתנועת פרסונה על ציר השפיות היא בכיוון אחד: חזקת השפיות חלה על אדם כל זמן שלא נתפש בהתנהגות שאינה נתפשת כשפוייה.
בעת שנתפס בהתנהגות כזו- אין למעשה חזרה.
זה אולי לא אתי, ייתכן לא אסתטי, אבל זה לא במקרה כך, שכן מה שגרם לפרסונה לתפישת מציאות מסוימת שהובילה לפעולה בלתי 'סבירה', הוא חמקמק מדיי מכדי שניתן לאיתור והסרה.
דיאלקטיקה דתית, כשמפעפעת מחוץ לשיח הדתי, משליכה על המחוזות החדשים את התפישה הדתית/ אלוהית:
ההנחה המקדמית, אקסיומטית, את קיומו של האל, הונחה. כעת רק נותר רק להוכיח אותה, וזאת באמצעות גיוס חיוויי מציאות התומכים בהנחה הא-פריורית הבלתי מוכחת, ושלילת הסברים אחרים, ככופרים בעיקר.
כלומר ביטוי ההוכחה לְמה שהוחלט על קיומו מראש.
בעוד שבדיונים תיאולוגיים זה ברור, מובן, מקובל, ההשלכה על מחוץ להם מרתקת, נפוצה בריבוי שיחות, ובולטת בניתוחים כלכליים, בהשקעות, ניתוחים טכניים, המתיימרים להבין את הכאוס, לסדר את הרנדומאלי.
אלה לא מסתפקים בהתמודדות עם אי-ההבנה ובמקרה, אלא מחפשים את חוט השני, ההגיון שמאמינים שקיים אך סמוי, זמנית ורק לבינתיים.
למה יש להוכיח את מה שהונח כקיים? מפני שאמונה חזקה ככל שתהא, יכולה לגרום לפעולות ענק, לקידוש השם, לשלילת חיי אחרים, ואולי אף של המאמין, אבל דבר פעוט כהליכה למכולת- לא מאפשרת.
הרצון להסבר ושליטה לא מסתפק בהנחה המקדמית, שאכן יש סדר. בוראים את תפישת הסדר, מחפשים אותו בהוכחות בהמשך לקיומו על סמך הבריאה הראשונית. מין סביבון פרפטואום מובילה, שמזין את עצמו.
ישבתי בקפה. מאחורי זוג צעיר שישב עם 'פותחת בקלפים'. אני שומע אותה- מדברת בהגיון נפלא לאזני- "יש איזונים, אלוהים מרים את מי שלמטה מוריד את מי שלמעלה".
לא אוהב השקעות דלא ניידי.
בטח לא אצל פרטיים, שהנדל"ן משמעותי במכלול הכלכלי.
מתייחס לזה כקרח בקולה.
זוכר גם שאלגוריה ככל שתהיה צבעונית מתרחקת מהמציאות, המציאות לא משרתת אותה, מתנתק ממנה.
"זמני חסר ערך.
אני עסוק לטעון אותו תוכן, חוויה ו-fun."
כשאני נשאל לשלומי, אני משיב בדרך כלל
"שלא יהיה יותר טוב."
למענה שתי משמעויות:
המחשב הוא ידידו הטוב והנאמן ביותר של האדם.
כלומר, יכולת החישוב, זכרון, נגישות ותקשורת מעצימים את תשומות המשתמש ואת זמנו. הם רודפים אחרי כישוריו, עומדים לשרתו למימוש יכולותיו ורצונותיו, ומהווים עזרים למיצוי.
ו-לא, אין צורך להאניש אותו. ולא את ההתייחסות אליו. זה אמצעי. ותו לא.
על מה מצטערים יותר,
לא בחרנו, להיות כאלה או אחרים.
כל אחד מוצא צידוקים להעדפתו.
במקרה הראשון, הרציונליזציה תתמוך.
במקרה השני- הצורך ברציונליזציה מתבקש, אך האפקטיביות שלו פחותה, שכן אונטולוגית נעשה שינוי- יש נזק ממשי בגובה ההשקעה.
אני, כרוב האנשים הקטנים, חסרי המעוף, נטולי האמונה ושונאי הסיכון, המצטערים על תשומות ממשיות שירדו לטמיון יותר מאשר על פוטנציאל רווח לא ממומש.
"אין כישורים חדשים.
יש יישומים חדשים לכישורים קיימים."
הקטע של חשיפה פומבית של מה שנתפש כחולשה, מרתק אותי.
על איזה צורך החשיפה הזו באה לענות?
נחשף לאמנים, בעיקר בתחומים הייצוגיים, פרסונות רגישות שמתעלות את הטיפול בעצמן לחשיפה לקהל,
הרואות בהפשלת שחלות, הפיכתן, צביטתן ושריטתן בפומבי,
כחלק בלתי נפרד מאמנותן, טיפול בעצמן באמצעות הצביטה הפומבית.
רואה את זה גם אצל אנשים נורמטיביים במצבים רגישים, נניח בפנייה אל המת על סיפו של קבר בטקס לווייתו, לאוזני הקרואים.
רואה בכך קריאות מצוקה. לא אפקטיביות;
הקריאות לא מתכוונות למענה, שתכליתן, אני משער, הוא החצנת מצוקה, שחרור מקל.
מניח שהקתרזיס, תחושת הקלת השחרור,
עובדת לרגע, אז מתנדפת, אובדת, ותחושת ההקלה המיידית וזמנית מומרת לדכדוך קיומי מתמשך.
זהו תקשור חד-כיווני של צביטת שחלות שפרט לשחרור מיידי וחד שמשחרר צריחת הכאב מטפורית מעצם החשיפה, שאולי מקלה,
לא מותירה הקלה או נחמה, שכן במציאות, בגורמי התחושה הרעה דבר לא השתנה פרט לעצם צריבת השחלה.
צריבה זו, אם תיעשה מספיק פעמים לאורך די זמן גם תותיר צלקת נראית, ו/או כאב כרוני מורגש אצל בעליה.
או בורות הנחרצים.
