חולון, תחילת השבעימים. בין כיתה ה' ל- ז', באמצע השבוע אחרי ארוחת ערב, לאבי ולי היה סיבוב. יצאנו מהבית בהשומר 1, שמאלה להגנה, ימינה לחנקין, חוצים את ככר השבעה דרומה, ימינה לסוקולוב, חצי מנה פלאפל אצל ציונה – מראה שריריה מייצרת כדורים, השפם של בעלה שעל הטיפול בתחיבת המרכיבים לפיתות, טעם הטחינה, חום ומרקם הפלאפל על השפתיים, החריף הירוק על הלשון, צרובים – המשך לשנקר צפונה, עד ימינה לטרומפלדור 13 וחזרה הבייתה.
ההתרחשויות בהיבטים דמוקרטים, כעת, גורמות לי אי־נוחות. רבה. ברמה שמביכה אותי. לוקח אישית. רגשית, את המאורעות.
פאתטית ככל שייתפש, במשמרת שלי, הדמוקרטיה המתקדמת שאני קיבלתי, נסוגה אחור. להמשיך לקרוא הפגנות 2020
היה לי תור לאורולוגית, לא-חשוב-מאיזו-עדה.
בכניסתי אמרה "לא מזהה אותך עם המסיכה."
"שאתפשט כדי שתזהי?"
לא רעיון טוב, מילא 'השפילה', גם הכאיבה.
נקבע לי תור לאולטרה סאונד 1798 – בדיקה האם כשאני משתין השלפוחית מתרוקנת.
בסמס התזכורת לבדיקה לא קבלתי הוראות.
לא התעצלתי, התקשרתי, כודררתי בין מוקדנים עד שנחתתי אצל מוקדנית ערביה, שהנחתה שאתייצב רבע שעה לפני המועד הנקוב, כרגיל, רק עם מסיכה, שמירת שני מטר וניקיון. כלומר הוראות קורונה לא לבדיקה.
הגעתי ב- 22:15, שתי פקידות וגבר המתינו. הוא חיווה אלי לגשת אליהן. שאלתי האם הוא בתור, "לא" ענה "אני הבודק שלך." להמשיך לקרוא איש מתוק
אלקלעי, שבת אחר צהריים קייצית נעימה. הקפה כמעט ריק, אני על המחשב.
שומע גברת בערך בגילי, שני שולחנות באלכסון מפתחת שיח עם גברת שולחן אחד ישר, בגיל אימהותנו, ששחררה את הפיליפינית. להמשיך לקרוא מינורי בסוציולוגיה גאוגרפית
שתיים, נזכרות בשיחתן, במכוניות שהיו לאחת מהן. הן מבחינות בין זו הכחולה ללבנה ולאפורה.
"מה היו הדגמים שלהן?" שאלתי.
לא זכרו.
או. קי., אני בומר. זקן. מסגביר.
נוטה, אוהב, על־פי רוב, פרטים לצערי לא באמת, אינני נברן מולקולרי, די חרבטניק וחפפן, הֶקְשֶרים מורכבות. להמשיך לקרוא הסגברה
את שרהל'ה הכרתי כבת זוגו של חבר. טיפוס.
גותית. מהירה, חדה, מז'אנר בעלי התודעה הרחבה; רוויית רגשה פסיכולוגיסטית, מתחזקת טראומות וביעותים כאבני דרך אישיותיות משמעותיות מהעבר – שם קוד לעיסוק אקססיבי בתפישת ערך, וכשלטים הכוונה לעתיד.
בעיסוקה, נברנית מולקולרית. פולה מולקולות.
רוחש לה חיבה, והערכה,
ושמח שרכזה כישורים ואנרגיות להוצאת ספר שירה – כבוד. רב.
מצבים בהם פרסונה משקרת, בודה, מעוותת, מותחת אחד או יותר ממרכיבי מציאות וזאת במטרה להתגונן מפני תפישתה באופן נמוך ושונה ממה שהייתה רוצה להיתפש אצל אחר, ומתוך כך, אצל עצמה.
כמי שהצביע אמת, בחירות סבב א' וג', אני מבחין בין מה שקרה לקול שלי,
לבין מצביע כחול לבן, ומתנשא עליו.
ניקור בגוויית הבחירות הקודמות חשוב לבחירות הבאות.
להמשיך לקרוא אוטו-נקרופיליה פוליטית
מה זה 'מכבד את דעתך, גם אם לא מסכים'?
אני יכול להבין ש
האם יש
יש אנשים, שכמאפיין בשיח תכני תרומתם מסתכמת בסיוג הדברים.
על פי רוב הסיוג הוא לסוג מסוים של תוכן – גאולה אבן בשבתה עם ירון לונדון, שלא יכלה לשאת רעיונות פרוגרסיביים, ועיקר תרומתה הייתה לסייג את שאלותיו, שמתאפיינות באמירה. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – הסתייגות כתוכן
2020, פסטיבל 60 ילידי 60.
חגיגות, צֶרָמוניות, פסטיבלים, אפעס, משרים עלי הלך רוח מורכב – עד כמה שלאשכנזי חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית שכמוני יכול להיות מצב רוח מורכב.
למעשה, שורה עלי תחושת אי־נוחות מתונה לנוכח חיוויי עליצות מוחצנת ומזוייפת.
לא רוצה לעצמי, לא נוח לי עם מחוות ובכלל זה קבלת מתנות, אם לאחרים דחוף – יאללה בסדר. עם זאת, אני משתף פעולה – אני יכול. אין צורך לבקש ממני פעמיים שאעביר תוצרים שמארגנים מנחים לחתן שמחה או cringe.
ב'דמוקרטיה', בו הרוב רוצה לממש משהו ש-חוק שולל,
נניח מצב תיאורטי, שראש ממשלה מורשע בפלילים ימשיך לכהן
לדעתי, רצון הרוב גובר על החוק,
בן חמש שנים למקרא,
בן עשר למשנה,
בן שלש עשרה למצוות,
בן חמש עשרה לתלמוד,
בן שמונה עשרה לחופה,
בן עשרים לרדוף,
בן שלושים לכח,
בן ארבעים לבינה,
בן חמישים לעצה,
בן ששים לזקנה,
בן שבעים לשיבה,
בן שמונים לגבורה,
בן תשעים לשוח,
בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
ההיסטוריון הבריטי Eric Hobsbawm קרא למאה ה-19, 'המאה הארוכה', שכן תחילת מלחמת העולם הראשונה – 1914, היוותה תפנית היסטורית משמעותית.
ההשראה לשם היווה התיוג 'המאה הקצרה' שקרא לפני כן ההיסטוריון ההונגרי Iván Berend למאה ה- 20. (פאק! הייתי צריך לחשוב על השם הזה.)
גם אני שלא שייך לענקים האלה, כן? רואה ב- 1914 – 1989 תקופה מובחנת – 'עידן ההמונים' (לא יודע מי טבע את המושג.)
ועם זאת, למה לייחס למאה עגולה, Century, משמעות תכנית כאילו היא תבנית ממשית למשהו? האם מעבר לבירוקרטיה שרירותית, חלוקת מאות מבחינה תכנית בין מהויות? נראה לי שגם חוקרי היסטוריה נופלים בבור הפרואסתטי.
בשנות ה-20 לחיים הרוב* בורר** את בני הזוג – או לפחות ההטיות והמאפיינים לבחירה מתממשים, צוברים ניסיון ומתמצקים – את אופי ואפיקי העיסוק, ההתנהלות הכלכלית, פרנסה, שיאפיינו את המשך החיים.
* קופץ לך, שהחלוקה רלוונטית לדור קודם? לנוכחי כבר לא רלוונטית?
אולי, ועם זאת, אם החלוקה לא רלוו נטית היא כזו לגבי העשור השלישי. הרביעי ואילך עדיין מהווים תוצרי הדורות הקודמים, עוד אינם מאויישים על ידי הדורות הבאים.
** ב'בוררים' הכוונה שמתעלים את ההטיות האנושיות שהוטמעו מינקות והתמצקות בבגרות.
בשלושימים עולים על המסלול התעסוקתי.
ברוב המקרים, רמת הרווחה היחסית לסביבתנו תתקבע להמשך [– מעטים משנים קרדינלית רמת חיים או שכר ביחס לסביבתם אחרי גיל ארבעים. (מעניין לבדוק אם רוב מי ששינו את רמת חייהם שינוי כלפי רווחה או מחסור. אינני יודע.)]
מיצוי כישורים והכנסה. יחסית עשור נינוח. יש מי שנינוחות יחסית זו, מהווה מצע מאפשר לשינויים מאג'וריים, פרסונליים, תעסוקתיים.
ידידי הנערץ
דעיכה. השחיקה הפיזית נותנת אותותיה. רלוונטיות יונקת מ'כבוד' לעבר, לא ממיומנות עכשווית, נסמכת על יכולת מימון הצריכה שנאגרה.
התרומה החיובית פריפריאלית; עזרה, חומרית או כסיוע, לא כמהות עשייתית. התמרה של 'אני מטפל במצב', ל'מצב – מטפלים בי, בך'.
קצב הדעיכה יואץ…,
נחלקים לשניים:
אינני מחלק את מהלך חיי האישיים לעידנים תחומים כרונולוגית, לעשורים וכאלה גם ימי הולדת אינני חוגג;
בקטן – נראה לי מלאכותי.
בגדול לא נראה לי נכון לסדר תוכן התנהלותי אנושי על תבניות זמן שרירותיות. אלה ניסיונות לדחוס התרחשויות לכלי קיבול שרירותיים, כשאירועי המציאות – יעידו חותרי רציונליות – אינן כפופות להבניות מילוליות כְּאלו, גם אם הן אסתטיות ומשרתות כמיהה לסדר (במקומות שאיננו).
עם זאת, אני מכיר בכך שישנן תקופות חיים מאופיינות, סופחות תשומות מובחנות, שונות ומובדלות מתקופות אחרות, גם אם לא עניין של תבניות עשור.
תקופות ינקות, ילדות, נערות, בגרות משותפות ל(כמעט) כל. לפרטים שונים תקופות דומות שאורכות תקופות משתנות כ – הקמת משפחה ורכישת השכלה ומקצוע – וזאת בהתאם למהלך חיים. בהמשך החיים, משך התקופות ותוכנן מובחן פחות, מתבדר, עד הדעיכה המשותפת לכל מי שזכו לחיים ארוכים מעבר לבריאותם, ונמנעו מקץ שאינו מחוייב בריאות.
תקופות מתקיימות גם אם ההבחנה ביניהן, בין תחילתן לסופן, לא ברורה או מובחנת אלא בהסתכלות רטרוספקטיבית.
הכותרת מטעה; אמורה להיות 'עידן מצריך התארגנות', כדאי, מחוייב, לאו דווקא מתארגנים בו.
העידן הוא שילוב של הגעה לגיל כרונולוגי על מצע אישיותי, מנטלי ופיזיולוגי.
כינוס של תשומות ומשאבים ריאליים או רעיוניים טרום ביצוע משימה.
כשצפיתי ב'מתארגנים' הייתה עוברת בי תחושת 'מה לחטוף, רגשות אשם או ללקות בנחיתות?'
התארגנות נראתה לי כהתניה טרחנית של טרחנים כבדים. שההתארגנות היא, בעצם, עיכוב רגשי טרום עשייה, שכן לרוב לא השפיעה על תוכן העשייה. מבחינתי, "יאללה, לזרום כבר. נסתדר."
כעת, לפני כמעט כל פעולה, כדאי לי, [איך כותבים משוררי פייסבוק? 'ראוי לו לאדם…'] שאכנוס משאבי התארגנות מקדימים. משאבי התארגנות שקשורים ישירות לעשייה. עדיף לי לתכנן טרום ביצוע את כוונותיי, קטנות כגדולות. המטרה – להימנע מיישום שגוי הרֶה השלכות עתידיות כאובות, יקרות, פן יבולע לי, שכן לא בטוח שיש לי מאין, או מספיק, לשלם על תקלות.
אני בידיעה, שהתארגנות באופן כללי, סופחת משאבי פאן – מילא.
ההתארגנות שלי למשימה קונקרטית; מצערת, פעמיים; לא רק שהיא מבאסת, היא גם לא יעילה. אינני מיומן בהתארגנות מקדמית. תוצאתה אינה מספקת את הביטחון המקדים ולא מונעת את התקלות. התארגנות אולי תדחה, תצמצם השלכות, אולי תתיימן משהו. אולי.
כן חי בידיעה שצריך וניתן להתארגן.
לא שמצליח.
אולי לשפר במשהו יכולת התארגנות ומתוך כך מצב אפשרי.
התארגנות שאינה מניבה מניעת צרה משמעותית, לא באמת מרחיבה שולי מניעה.
האם יכול להיות שחלק, מקרבות בלימה מקומיים, ניצחונות זמניים, בעצם, מקרבים הכרעה?
בעבר ההתבדרות, הספונטניות – להלן חרבטניקיות אופיינית (בתי, בני, בת זוגי, אחותי ואמי לא מהמחפפים. באבי הייתה שטחיות והומור שחיפפו וחיפו) – היוו חגיגת חופש מטְרָדות התעסקות בְּטָרַה מעיק אך הכרחי לטובת מיקוד בַּנֶטו הרצוי והכיפי.
הייתי מפזר תשומות (בעיות קשב? היעדר ריכוז?) על מגוון משימות תוך כדי, ובו בזמן. יכולתי לחיות, להסתדר, עם החפיף.
בה בעת, פיתחתי אידיאולוגיות והסברים, בהם היכן שאני נצרך להתארגנות – אולי אוותר עליה; הבאסה בוויתור קטן יותר מהתסכול של חוסר הרצון והיכולת להתמקד. סברתי, שיש יתרונות לפיזור כי יש משימות שעל פניו, ממוקדות, אך פיזור1 מוסיף להן ממדים נוספים ואולי חלקן תיעשנה טוב יותר.
בהיותי נסמך על בטחון מגובה בניסיון על מצע ש'אסתדר' לטוב, וגם עם השלכות של שגיאות2 מעשים חסרי אחריות3, וסיכונים4, 5, 6, כעת – כבר לא יכול לבנות על כך. אם מתרגשות תקלות, אשלם עליהן, כמו במשכנתא – מאין.
הביטחון נסדק – לא בטוח, לא בוטח בי, שאסתדר עם תקלה. ניסיון ההסתדרות בעבר מטעה, שכן העבר משלה שיכולת ההתארגנות הקיימת, המעיקה, תספיק. בפועל, יכולת ההתארגנות מפגרת אחרי יכולת העיבוד והטיפול באתגרים אותה היא פוגשת.
אני יודע שצריך להסתכל על הדרך, על מה ניתן לדרוך על מה עדיף להמנע, מה לוקח ומה משאיר, מה זוכר ומה סביר שאשכח, על מה להתעקש ועל מה לוותר. זה באסטרטגיה. בטקטיקה – מצ'עמם, אין לי מספיק תשומות לכך.
הידיעה שגם אם אתארגן, סביר שהתשומות המקומיות שאקצה לכך תהיינה חסרות או שגויות.
הבריאות ההיקפית, כמכלול, לא משהו, במגמת נסיגה – הבעיות לא נפתרות, נערמות.
כאב השגיאה – מחמיר, מחיר הטעות – מאמיר, להשלכות – תג מחיר, הכיוון – ממאיר.
בשנים האחרונות הייתי בעידן מְקָלֶף; השלתי מעצמי שכבות, מרטתי קשרים, הסרתי (עוד) טרה, השרתי גילויי גחמות, כשברור שלא גילחתי את כל מה שהייתי צריך לתפישתי את טובתי.
עשיתי זאת במכלול של מודעות, בחירה, אילוץ, תגובתיות, מכורח, ו-גם נכפה עלי, וכנראה גם בהתנהגות שאינה מודעת.
הטקסט לא מבטא דיכאון.
החיים יפים, ראויים, היבטי החופש במגמת הצרה ועם זאת, עדיין רחבים.
האלטרנטיבה – עדיין לא קורצת.
זו תמונת מצב שמנסה לבטא תפישת מצב קיומי, את מקומי הזמני הדינמי, על ציר זמן של עבר–עתיד, כפי שנכתב בהווה כלשהו.
לך לא 'כפת לי לשקר, לעצמי – לא.
להבין, לחזות – שלא לומר לנהל, מתי ואיך 'כך, אני לא רוצה יותר'.
ובינתיים, כל זמן שהראש (עדיין, עוד קצת) עובד, בידיים יש את יכולת הסחיטה – למקסם, ליהנות, לחוות, לתקשר, להתפכח ולנסח.
1 אחד משיאי מימוש המקצועיות בשירותי הצבאי היה בו האויב הפעיל סוללות טילים בשת"פ מאורגן. איכנו אותן על פי קליטת שידורים מקורנים פעילים.
ירון סיטון הירושלמי (מה, מה איתו באמת?) סטייליסט, יפהפה מגונדר נקי ומסודר, אחרי שתיעד את כל שידורי הסוללות הפעילות היה עובר אחת אחת, על כל אחד משידוריה, לפי סדר, מעדכן האם נמצאת במקומה, האם עדיין פעילה או שוקטת.
מיודענו – אני הייתי עובד רנדומלית – היה מבחין אם אחד משידוריה פעיל, שכן זו אינדיקציה שהסוללה עצמה פעילה, ואז עובר לבאה.
היתרון של (היעדר) שיטתיות, כמו שאני עבדתי, הוא שהמעקב אחרי הפעילות יותר מדוייק. שידור העיד על פעילות הסוללה. חשוב יותר האם הסוללה פעילה, ופחות שידור זה או אחר שלה, וכך זמני פעילותה מדוייקים יותר.
עם זאת, יש להודות שמרכזי העיבוד אליהם דיווחנו לא ירדו לרזולוציה הזו. מבחינתם, האחרון שדיווח על כיבוי השידורים הוא זה שזמנו נרשם, כשברור שזה זמן לא נכון.
רוצה לומר, שירון שירת את התניית הסדר שלו. אני את הכאוטיות. התנחמתי, לא כצידוק – דיווחי יותר קרובים למהות אמיתית, גם אם לא נעשה בהם שימוש, אבל היי, הייתי מודע
.
2 הפעלתי כאן רגולציה על מתן הדוגמאות, שכן הטקסט כאן אינו ממואר(י), אלא מהותני.
עם זאת, לא מתאפק טו-ניים-א-פיו מני רבים נוספים, שאז נראו לי 'מישיגאס' כמו שאבי קרא להם, והיום לא הייתי עושה או רוצה שמי ממכריי יתנהל כך.
3 בן 24, עליתי על משאית מובינג עתיקה כנהג, לבד, לראשונה בחיי במנהטן ברחוב 53 בין לקסינגטון לשלישית – משיק מצפון את הסיטיקורפ היפהפה שם חנתה – כשהברקסים לא מתפקדים.
4 בפרו עזבתי את קבוצת המטיילים בדרך לפארק הקופים בפורטו מלדונדו, פרו, כדי לחבור לבעל חווה דובר ספרדית וקצ'ואה (שפת הילידים). במשך כמה ימים שטנו לראות איך הוא בראש גדוד אינדיאנים דוברי רק קצ'ואה, משיטים גזעי עץ דורמיינטה (העץ השני הכי כבד בטבע, לא צף אלא מרחף במים) מחובר לגזעי עצי בלזה הקלים, ב- 18 ק"מ נתיב מים בג'ונגל.
5 ב- 1988 למדתי לטוס. אז עוד לא היה דחוף לי להוציא רישיון, אלא החוויה. אילצתי את המדריך לתת לי לטוס סולו, כשאני אכן יודע לנחות, מעשית, אך לא נכון פרוצדורלית.
נחתתי. בטקסי – התנועה של מטוס על הרצפה – המגדל קרא לי להגיע אליהם. oh yeah, חניתי, קשרתי. נמלטתי.
6 ב- 2008-15 הייתה לי תוכנית, שלא תוגשם:
'להגיע לסאן דייגו. לרכוש KLR 650, להתאים מעט לזרוק אותו בבואנוס איירס.'
אין לתוכנית פרטים נוספים.
ידידי הנערץ הגשים את התוכנית.
אחראי על רגישויות האחר, אולי מגניב לפרקים, ומעיק כל הזמן.
מוטים רגשית, אישיותית, לסט רגישויות שמודגם על ידי אישיות מסויימת,
רואים ערך בתחזוק, טיפול, ברגישויות,
וסופחים ערך חיובי אישיותי מתפקידם זה. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי מטפלים באוסף רגישויות
חבר מחווה לי –
"האתר שלך על פי הסגנון, המורכבות והסרבול בנוי בעיקר עבורך ולא עבור הקוראים".
משתף אותו, שהבנשלי אמר לי,
ש'אם אתה רוצה שיבינו את מה שאתה מנסה לומר, אסור לך לנסח לבד.'
"תבין", אני אומר לחבר,
"הרי אתה ממילא לא מבין;
אני כותב למחייתי לא לפרנסתי,
כדי שאני אבין."
אני מפריד בין
♦ התרעמותי,
שאינה יכולה לשאת כהונת ראש ממשלה שלושה כתבי אישום,
לבין להמשיך לקרוא חלקי בהסגת הדמוקרטיה
להותיר בידי פרט את ההחלטה על חייו. והפסקתם. להמשיך לקרוא של מי החיים?
קפיצה לקטע אישי, נוסטלגיה.
יש בי רתיעה מובהקת מ –
אז הנה, מצטרף לו ה'אבל': להמשיך לקרוא הפגנות ומנשר
רוויית סיפוק אישי בלתי ניתן להשבעה מהחדרת מסרי אהבה אמוניים, לאומניים, משמרי התכנסות הזדהותית, בעזרת נימוקים רומנטיים, באמצעות כריזמה מפתה לחסרי־ישע אינטלקטואלי ונטולי יכולת התגוננות.
דמויות סמכותיות משכנעות באמצעות דיאלקטיקה פסאודו רציונלית או כריזמה, קיום פרדיגמות אמוניות לאומניות, ל-חלושי תודעה נתונים להשפעה תודעתית.
לא ניתן לשכנע רציונלית לאמץ אמונה.
אמונה היא תמלול סנטימנט מוטמע, כחלק מטביעת אצבע תודעתית.
להמשיך לקרוא פדופיליה אינטלקטואלית, תפישתית
