עידנים

פתיח – לא קשור

ההיסטוריון הבריטי Eric Hobsbawm קרא למאה ה-19, 'המאה הארוכה', שכן תחילת מלחמת העולם הראשונה – 1914, היוותה תפנית היסטורית משמעותית.

ההשראה לשם היווה התיוג 'המאה הקצרה' שקרא לפני כן ההיסטוריון ההונגרי Iván Berend למאה ה- 20. (פאק! הייתי צריך לחשוב על השם הזה.)

גם אני שלא שייך לענקים האלה, כן? רואה ב- 1914 – 1989 תקופה מובחנת – 'עידן ההמונים' (לא יודע מי טבע את המושג.)

ועם זאת, למה לייחס למאה עגולה, Century, משמעות תכנית כאילו היא תבנית ממשית למשהו? האם מעבר לבירוקרטיה שרירותית, חלוקת מאות מבחינה תכנית בין מהויות? נראה לי שגם חוקרי היסטוריה נופלים בבור הפרואסתטי.

חלוקתי

• נעשית על סמך תצפית והסקה אישית.
  • יש ניסיון להתעלם מהניסיון 'אישי',
  • ואין להסתמך על אמפיריות מחקרית.
• מתייחסת לעשורים כתקופות, לא כשרירות עֲשורית.

עשור שלישי; בחירה

בשנות ה-20 לחיים הרוב* בורר** את בני הזוג – או לפחות ההטיות והמאפיינים לבחירה מתממשים, צוברים ניסיון ומתמצקים – את אופי ואפיקי העיסוק, ההתנהלות הכלכלית, פרנסה, שיאפיינו את המשך החיים.
* קופץ לך, שהחלוקה רלוונטית לדור קודם? לנוכחי כבר לא רלוונטית?
אולי, ועם זאת, אם החלוקה לא רלוו נטית היא כזו לגבי העשור השלישי. הרביעי ואילך עדיין מהווים תוצרי הדורות הקודמים, עוד אינם מאויישים על ידי הדורות הבאים.
** ב'בוררים' הכוונה שמתעלים את ההטיות האנושיות שהוטמעו מינקות והתמצקות בבגרות.

עשור רביעי; בנייה

בשלושימים עולים על המסלול התעסוקתי.
ברוב המקרים, רמת הרווחה היחסית לסביבתנו תתקבע להמשך [– מעטים משנים קרדינלית רמת חיים או שכר ביחס לסביבתם אחרי גיל ארבעים. (מעניין לבדוק אם רוב מי ששינו את רמת חייהם שינוי כלפי רווחה או מחסור. אינני יודע.)]

עשור חמישי, בואכה שישי; פלאטו מאפשר

מיצוי כישורים והכנסה. יחסית עשור נינוח. יש מי שנינוחות יחסית זו, מהווה מצע מאפשר לשינויים מאג'וריים, פרסונליים, תעסוקתיים.

עשור שישי ואילך; איבוד רלוונטיות

דעיכה. השחיקה הפיזית נותנת אותותיה. רלוונטיות יונקת מ'כבוד' לעבר, לא ממיומנות עכשווית, נסמכת על יכולת מימון הצריכה שנאגרה.

התרומה החיובית פריפריאלית; עזרה, חומרית או כסיוע, לא כמהות עשייתית. התמרה של 'אני מטפל במצב', ל'מצב – מטפלים בי, בך'.

קצב הדעיכה יואץ…,

אישית, חלוקה

אינני מחלק את מהלך חיי האישיים לעידנים תחומים כרונולוגית, לעשורים וכאלה גם ימי הולדת אינני חוגג;
בקטן – נראה לי מלאכותי.
בגדול לא נראה לי נכון לסדר תוכן התנהלותי אנושי על תבניות זמן שרירותיות. אלה ניסיונות לדחוס התרחשויות לכלי קיבול שרירותיים, כשאירועי המציאות – יעידו חותרי רציונליות – אינן כפופות להבניות מילוליות כְּאלו, גם אם הן אסתטיות ומשרתות כמיהה לסדר (במקומות שאיננו).

עם זאת, אני מכיר בכך שישנן תקופות חיים מאופיינות, סופחות תשומות מובחנות, שונות ומובדלות מתקופות אחרות, גם אם לא עניין של תבניות עשור.

תקופות ינקות, ילדות, נערות, בגרות משותפות ל(כמעט) כל. לפרטים שונים תקופות דומות שאורכות תקופות משתנות כ – הקמת משפחה ורכישת השכלה ומקצוע – וזאת בהתאם למהלך חיים. בהמשך החיים, משך התקופות ותוכנן מובחן פחות, מתבדר, עד הדעיכה המשותפת לכל מי שזכו לחיים ארוכים מעבר לבריאותם, ונמנעו מקץ שאינו מחוייב בריאות.

תקופות מתקיימות גם אם ההבחנה ביניהן, בין תחילתן לסופן, לא ברורה או מובחנת אלא בהסתכלות רטרוספקטיבית.

עידן התארגנות

הכותרת מטעה; אמורה להיות 'עידן מצריך התארגנות', כדאי, מחוייב, לאו דווקא מתארגנים בו.

העידן הוא שילוב של הגעה לגיל כרונולוגי על מצע אישיותי, מנטלי ופיזיולוגי.

התארגנות

כינוס של תשומות ומשאבים ריאליים או רעיוניים טרום ביצוע משימה.

כניסתי

כשצפיתי ב'מתארגנים' הייתה עוברת בי תחושת 'מה לחטוף, רגשות אשם או ללקות בנחיתות?'
התארגנות נראתה לי כהתניה טרחנית של טרחנים כבדים. שההתארגנות היא, בעצם, עיכוב רגשי טרום עשייה, שכן לרוב לא השפיעה על תוכן העשייה. מבחינתי, "יאללה, לזרום כבר. נסתדר."

כעת, לפני כמעט כל פעולה, כדאי לי, [איך כותבים משוררי פייסבוק? 'ראוי לו לאדם…'] שאכנוס משאבי התארגנות מקדימים. משאבי התארגנות שקשורים ישירות לעשייה. עדיף לי לתכנן טרום ביצוע את כוונותיי, קטנות כגדולות. המטרה – להימנע מיישום שגוי הרֶה השלכות עתידיות כאובות, יקרות, פן יבולע לי, שכן לא בטוח שיש לי מאין, או מספיק, לשלם על תקלות.

אני בידיעה, שהתארגנות באופן כללי, סופחת משאבי פאן – מילא.

ההתארגנות שלי למשימה קונקרטית; מצערת, פעמיים; לא רק שהיא מבאסת, היא גם לא יעילה. אינני מיומן בהתארגנות מקדמית. תוצאתה אינה מספקת את הביטחון המקדים ולא מונעת את התקלות. התארגנות אולי תדחה, תצמצם השלכות, אולי תתיימן משהו. אולי.

כן חי בידיעה שצריך וניתן להתארגן.
לא שמצליח.
אולי לשפר במשהו יכולת התארגנות ומתוך כך מצב אפשרי.
התארגנות שאינה מניבה מניעת צרה משמעותית, לא באמת מרחיבה שולי מניעה.

האם יכול להיות שחלק, מקרבות בלימה מקומיים, ניצחונות זמניים, בעצם, מקרבים הכרעה?

כבר לא

בעבר ההתבדרות, הספונטניות – להלן חרבטניקיות אופיינית (בתי, בני, בת זוגי, אחותי ואמי לא מהמחפפים. באבי הייתה שטחיות והומור שחיפפו וחיפו) – היוו חגיגת חופש מטְרָדות התעסקות בְּטָרַה מעיק אך הכרחי לטובת מיקוד בַּנֶטו הרצוי והכיפי.

הייתי מפזר תשומות (בעיות קשב? היעדר ריכוז?) על מגוון משימות תוך כדי, ובו בזמן. יכולתי לחיות, להסתדר, עם החפיף.

בה בעת, פיתחתי אידיאולוגיות והסברים, בהם היכן שאני נצרך להתארגנות – אולי אוותר עליה; הבאסה בוויתור קטן יותר מהתסכול של חוסר הרצון והיכולת להתמקד. סברתי, שיש יתרונות לפיזור כי יש משימות שעל פניו, ממוקדות, אך פיזור¹ מוסיף להן ממדים נוספים ואולי חלקן תיעשנה טוב יותר.

בהיותי נסמך על בטחון מגובה בניסיון על מצע ש'אסתדר' לטוב, וגם עם השלכות של שגיאות² מעשים חסרי אחריות³, וסיכונים^{4, 5, 6}, כעת – כבר לא יכול לבנות על כך. אם מתרגשות תקלות, אשלם עליהן, כמו במשכנתא – מאין.

הביטחון נסדק – לא בטוח, לא בוטח בי, שאסתדר עם תקלה. ניסיון ההסתדרות בעבר מטעה, שכן העבר משלה שיכולת ההתארגנות הקיימת, המעיקה, תספיק. בפועל, יכולת ההתארגנות מפגרת אחרי יכולת העיבוד והטיפול באתגרים אותה היא פוגשת.

אני יודע שצריך להסתכל על הדרך, על מה ניתן לדרוך על מה עדיף להמנע, מה לוקח ומה משאיר, מה זוכר ומה סביר שאשכח, על מה להתעקש ועל מה לוותר. זה באסטרטגיה. בטקטיקה – מצ'עמם, אין לי מספיק תשומות לכך.

הידיעה שגם אם אתארגן, סביר שהתשומות המקומיות שאקצה לכך תהיינה חסרות או שגויות.

הבריאות ההיקפית, כמכלול, לא משהו, במגמת נסיגה – הבעיות לא נפתרות, נערמות.

כאב השגיאה – מחמיר, מחיר הטעות – מאמיר, להשלכות – תג מחיר, הכיוון – ממאיר.

נזירות

בשנים האחרונות הייתי בעידן מְקָלֶף; השלתי מעצמי שכבות, מרטתי קשרים, הסרתי (עוד) טרה, השרתי גילויי גחמות, כשברור שלא גילחתי את כל מה שהייתי צריך לתפישתי את טובתי.

עשיתי זאת במכלול של מודעות, בחירה, אילוץ, תגובתיות, מכורח, ו-גם נכפה עלי, וכנראה גם בהתנהגות שאינה מודעת.

דכאון? הכרה

הטקסט לא מבטא דיכאון.
החיים יפים, ראויים, היבטי החופש במגמת הצרה ועם זאת, עדיין רחבים.
האלטרנטיבה – עדיין לא קורצת.

זו תמונת מצב שמנסה לבטא תפישת מצב קיומי, את מקומי הזמני הדינמי, על ציר זמן של עבר–עתיד, כפי שנכתב בהווה כלשהו.

לך לא 'כפת לי לשקר, לעצמי – לא.

להבין, לחזות – שלא לומר לנהל, מתי ואיך 'כך, אני לא רוצה יותר'.

ובינתיים, כל זמן שהראש (עדיין, עוד קצת) עובד, בידיים יש את יכולת הסחיטה – למקסם, ליהנות, לחוות, לתקשר, להתפכח ולנסח.

¹ אחד משיאי מימוש המקצועיות בשירותי הצבאי היה בו האויב הפעיל סוללות טילים בשת"פ מאורגן. איכנו אותן על פי קליטת שידורים מקורנים פעילים.

ירון סיטון הירושלמי (מה, מה איתו באמת?) סטייליסט, יפהפה מגונדר נקי ומסודר, אחרי שתיעד את כל שידורי הסוללות הפעילות היה עובר אחת אחת, על כל אחד משידוריה, לפי סדר, מעדכן האם נמצאת במקומה, האם עדיין פעילה או שוקטת.

מיודענו – אני הייתי עובד רנדומלית – היה מבחין אם אחד משידוריה פעיל, שכן זו אינדיקציה שהסוללה עצמה פעילה, ואז עובר לבאה.
היתרון של (היעדר) שיטתיות, כמו שאני עבדתי, הוא שהמעקב אחרי הפעילות יותר מדוייק. שידור העיד על פעילות הסוללה. חשוב יותר האם הסוללה פעילה, ופחות שידור זה או אחר שלה, וכך זמני פעילותה מדוייקים יותר.
עם זאת, יש להודות שמרכזי העיבוד אליהם דיווחנו לא ירדו לרזולוציה הזו. מבחינתם, האחרון שדיווח על כיבוי השידורים הוא זה שזמנו נרשם, כשברור שזה זמן לא נכון.
רוצה לומר, שירון שירת את התניית הסדר שלו. אני את הכאוטיות. התנחמתי, לא כצידוק – דיווחי יותר קרובים למהות אמיתית, גם אם לא נעשה בהם שימוש, אבל היי, הייתי מודע

.

² הפעלתי כאן רגולציה על מתן הדוגמאות, שכן הטקסט כאן אינו ממואר(י), אלא מהותני.
עם זאת, לא מתאפק טו-ניים-א-פיו מני רבים נוספים, שאז נראו לי 'מישיגאס' כמו שאבי קרא להם, והיום לא הייתי עושה או רוצה שמי ממכריי יתנהל כך.

³ בן 24, עליתי על משאית מובינג עתיקה כנהג, לבד, לראשונה בחיי במנהטן ברחוב 53 בין לקסינגטון לשלישית – משיק מצפון את הסיטיקורפ היפהפה שם חנתה – כשהברקסים לא מתפקדים.

⁴ בפרו עזבתי את קבוצת המטיילים בדרך לפארק הקופים בפורטו מלדונדו, פרו, כדי לחבור לבעל חווה דובר ספרדית וקצ'ואה (שפת הילידים). במשך כמה ימים שטנו לראות איך הוא בראש גדוד אינדיאנים דוברי רק קצ'ואה, משיטים גזעי עץ דורמיינטה (העץ השני הכי כבד בטבע, לא צף אלא מרחף במים) מחובר לגזעי עצי בלזה הקלים, ב- 18 ק"מ נתיב מים בג'ונגל.

⁵ ב- 1988 למדתי לטוס. אז עוד לא היה דחוף לי להוציא רישיון, אלא החוויה. אילצתי את המדריך לתת לי לטוס סולו, כשאני אכן יודע לנחות, מעשית, אך לא נכון פרוצדורלית.
נחתתי. בטקסי – התנועה של מטוס על הרצפה – המגדל קרא לי להגיע אליהם. oh yeah, חניתי, קשרתי. נמלטתי.

⁶ ב- 2008-15 הייתה לי תוכנית, שלא תוגשם:

'להגיע לסאן דייגו. לרכוש KLR 650, להתאים מעט לזרוק אותו בבואנוס איירס.'
אין לתוכנית פרטים נוספים.

ידידי הנערץ הגשים את התוכנית.