שלחתי לקבוצת אנשים מאמרון של עיתונאי שמעריך את כתיבתו-
אמי האהובה, כך חשבתי, היתה היחידה,
שהחשיבה טראומה כרציונל מנומק היטב.
בהמשך, פגשתי מי שהחשיב מנוד ראש או כמו שקורא לזה 'מנאד רוש', משיכת כתף, גם בשיחת טלפון או כמענה למייל,
או אף שתיקה מלאה,
כתשובה מלאה, סדורה, הגיונית ורהוטה.
זה מקבל התשובה שלא היה קשוב לעומק רבדיה.
בילדותי העדפתי שבבגרותי אהיה בפיקים, חיוביים ושליליים, בתנועה, בשינויים מתמידים, על יציבות.
תמצתתי את הגישה בתמלול-
"שיהיה לי מה לספר לנכדים."
נטייה אישיותית של בעליה,
לחתירה וחיפוש מצבים,
בהם מעורבותו המקדמת תגרום לסיטואציה
לייצר ערך עודף על המצאי בתוספת התשומות,
לרווחתו הכלכלית והרגשית,
לבצע
ושוב, באופן חוזר.
הרחבה קלסיפיקו-פרסונלית 🙂
הורה חד מינית, הומוסקסואל/ית,
מה מעדיף/ה שבת/נו ת/יהיה,
דומה לה/ו בהעדפה החד מינית,
או,
הטרו-סקסואל/ית?
תשובה כ'מה שהבן/בת יבחרו' לא תתקבל בברכה, שכן זו תשובה מצוינת לשאלה אחרת שלא נשאלה כאן.
איך אותגר שמעֶרל מהשטעייטל לשמור על מסורת, מצווה כלשהי, ותוגמל על תלאותיו.
מסורת*
חזרה על סט פעולות מסויימות,
מנותקות סיבתית, מהפרקטיקה המקורית לעשייתן –
אם יש צידוק פרקטי, זו רוטינה, לא מסורת –
קשורות תודעתית
להסמלת רעיון פרקטי,
ערכית נשגב,
שמייחד קולקטיב
איתו מקיימי המסורת מזדהים,
אליו מקיימי המסורת מתייחסים,
רווים ערך תודעתי מההשתייכות. להמשיך לקרוא מסורת
את הרוב לא זכרתי,
את השאר סתם שכחתי.
עובר עם י"ה ליד הקריה.
בוהה בחיילות ומשתף:
"מתאים לי עכשיו חיילת."
י"ה ואני בדרום תל אביב. גומרים את העניינים הקלושים שלנו, ואני מדיח אותו לפלאפל מיתולוגי שלידנו.
"אני מנסה לשמור על הצורה שלי, אולי נאכל משהו אחר?"
"מעולה, משהו אחר. מה רוצה לאכול?"
"לא יודע, בוא נאכל פלאפל."
אני, שלצערי לא אקבל את הוקרת איגוד רגולציוני האוכל, מקבל את המנה שלי. עם הצ'יפס. אחלה פלאפל. הוא מקבל את שלו. גומר אותו מסתכל על שלי, שואל "זה השני שלך?", עונה לו "זה הראשון."
הוא פונה לבעל הבית ואומר: "אני יודע שאתם לא מוכרים חצי אבל תעשה לי חצי."
ההוא עושה לו מנה, שמתאחדת בנחישות עם קודמתה.
י"ה שוטף את המנה השנייה עם מיץ ענבים, מיץ ענפיים, מאיפה הביא את היציאה הזו? נותן בגרעפץ ונאנח "אכלתי יותר מדיי."
היררכיה ערכית:
הוא מסתובב כמו מטבע ואתה לא יודע אם הוא עצופלי.
אומר ידידי הנערץ על מכר משותף, היפר נורמטיבי.
"תראה, אני בכיף מוכן שתכניס אותי לכל מגירה,
מניהליזם עד שובך יונים,
מאקזיסטנציאליזם לדרופבוקס.אני סך הכל איש פשוט ושטחי שחותר לכיף, תכנים, ורציונליזם. זה הכל.
לא מספיק יודע מה זה ניהיליזם, כדי לדעת אם זה אני. יכול להיות.
אבל אני מ`כפת לי אני, אם אתה משייך אותי לרפובליקניות ליכודניקית, או לסוציאליזם כזה או אחר, אז אני שם? לא.
אין לי שליטה על איך שאני נתפש,
הרווחתי כל תפישה ביושר,
אבל שום תפישה חיצונית לא מזיזה אותי מהמקומות שאני בוחר באוסף התניותיי להיות.וכן,
- רוצה היום,
מניח שיקרה, למעשה חושב שבלתי נמנע על אף עיכובים תקלות ופניות בדרך,
שבתהליך, אבולוציוני, איטי, מבנה המדינה יתפתח, ישתנה ויהפוך למבנה חברתי אד-הוקי יותר, כשלמדינה במבנה המוכר היום תיעלם.
לא, לא רוצה לעשות פעולות מעשיות קונקרטיות לקדם את החזון הזה. מריבוי סיבות:
- לא יכול לעשות את זה,
- לא יודע לעשות את זה,
- לא רוצה לשלם את המחיר,
- לא חייב לנכוח במימוש החזון, שכן,
- וודאות המציאות בה אני נמצא לא מספיק כדי להניע למעשה שתוצאותיו בלתי חזויות,
כלומר, לאושרי, המבנה המדיני דמוקרטי ליברלי מערב אירופאי במדינה בה אני חי רחוק ממושלם, לבטח מהחזון, ועדיין מצוין מאד ביותר, לבטח מול אלטרנטיבות אליהן נחשפתי,- מבנה חברתי נטול מדינה לא יכול להתקיים מפני
- שמרכיביו האנושיים לא בשלים לכך ולא רוצים אותו,
- פרטים מתמירים את זהותם האישית לזהויות קבוצתיות גם מדיניות, ואי אפשר לשלול את זה מהם בהליך רבולוציוני.
- אם ניטשה אמר ש'האמונה היא חוסר רצון לדעת',
אני מתייחס לאמונה כחוסר היכולת להיות באי וודאות.
בסיס הרציונליזם, לתפישתי, הוא ההנחה, שהיעדר הסבר או ידע לתופעה היא זמנית, בעתיד כלשהו היא תפתר,
כפרופ' לייבוביץ' האמין שהמשיח יבוא. בעתיד, כלומר, לא בשום הווה, החותר לרציונליזם, בציפייה אך במעט יותר התכנותית, ממתין להסבר שיגיע, גם אם תודעתו עד אז תימק.
ועד אז, אין סיבה לאמץ אמונה מהדילר האמונתי השכונתי שבדיוק עכשיו חולף על פניו בפינת הרחוב, אז יאללה תן לי את המנה המנחמת."
את אהרון ארד פגשתי אצל ידידי הנערץ. דמות מוכרת לעכברי המוספים הכלכליים. מליונים עברו תחת ידיו. בישראל ובחו"ל. כולם היו שותפיו. חלש על מיליארדים, בעליהם של מליונים, בעלן של אחדות, ספח פרסום, צרכן מותגים ידועים.
להמשיך לקרוא מינורי בעשייה כספית
הדחתי את ידידי הנערץ ללימודי רכיבת אופנוע.
דאגתי שמא ייתפס.
הרגיע, שאם יראה משטרה יברח, שכן כמומחה להימורים וסְפּרֶדים, הסיכוי שיתפסו אותו יותר קטן מהנזק שייגרם לו אם רשיונו, שטרם יורט, יישלל,
ובכלל, הוא רוצה עוד אופנוע. אחד זה משעמם.
בתי ערכה מבחן בכושר גופני.
צלחה אותו בהצלחה.
היא תהתה בקול:
אם גמרתי אותו בחיים, יכול להיות שהייתי יכולה לעשות טוב יותר?
אז התלבטתי, האם
חבר, טיפוס, אינטליגנט, מוכשר באופן יוצא דופן.
במקור דתי.
למד ראיית חשבון. היה חשב.
ניהל בתי השקעות.
רץ מרתונים, בקוטב, טיפס הרים, באקסטרים, באומנויות הלחימה.
לומד מקרא. ואכדית.
הקים מועדוני ריצה ולחימה, ביקר באשארמיאדות.
מתייחס לעצמו כמי שנע על דיסציפלינות. נחשף, שינה חידש.
(מכיוון שבא מעולם דתי) הגזירות השוות והאלגוריות רווחות במחשבתו ובשפתו, מרבה להשתמש בדימויים, ואף נותן להם חיים עצמאיים משלהם.
דיבר על
'חישול פלדה באמצעות חימומה, הטחת מכות בה, וקירורה,
שוב ושוב,
תוך סיכון שבירתה.'
מאוהב באליגוריה.
לתמיהתי.
אולי בשל היותו ניחן ביכולות-על
נע על יישום מסלול כישורים, מעשים, פרוטוקולים ורוטינות הנובעות מאותו מקור על מגוון דיסציפלינות והתנועה היא רק תנועה יישומית, לא תפישתית?.
ואני, בנמיכות שואייל, אז מה אם כך מחשלים פלדה? האם בחירה באליגוריה בוראת מציאות ולכן יש להשליך את הבריאה הוירטואלית הזו, כעונש, על בוראה, אישית?
אם נעשית פנייה המשרתת את הנמען,
והנמען מסתפק במנאד רוש
– לא מוצא לנכון להגיב –
כלומר מוצא לנכון לא להגיב,
זהו סימפטום מובהק
במובן שמשהו
בהתנהלות, במערכת הערכים התקשורתית
משובש.
מבחינתי – היעדר התגובה הוא חיווי,
לטעמי – סוג של חיווי מצוקתי, או מצוקה חיוויית.
להמשיך לקרוא מנאד רוש, מנוד ראש
כן, מכל פעולה ניתן, כדאי להפיק למידה.
שמעתי על הקלישאה.
בשני מיזמים שנטלתי חלק, הושקעו משאבים.
לא יצא מהם דבר.
בשניהם, המובילים סיכמו לאחר מכן- ש'למדנו'.
אני למדתי שהמיזמים מסיבות רבות ומסוימות לא ישים.
שהיה עדיף, לאחר המעשה, לא להיכנס.
שעם הידע שיש כעת לא כדאי היה להיכנס.
כניסה לשדה מוקשים, ועדיין-
* מ.ש. = מס שפתיים.
