פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
חוברים לשאר החפיירים.
איך שיורדים מהטיסה מחכה לנו נהג למלון W. יה שונא את הונג קונג. "אי אפשר לנשום פה", מתלונן.
מבין מה אומר. גם מסכים. לא כל הנוצץ זהב, לא כל הגבוה מרשים, לא בכל דָחָס יש חיים.
במבחן ה'חזרה', האם רוצה לחזור להונג קונג אחרי הפעם השלישית שהייתי שם- התשובה לא השתנתה מהפעם הראשונה.
אנחנו למדים שהמלון ב-Kowloon, לא באי הנכון. משקיף על העניינים, כמו הילד עם האדמת שמשקיף על חבריו מהמרפסת. באסוש.
"לא יודע מי גילה ראשון שהמיים רטובים" אני מתפלצף "מה שבטוח זה לא הדגים, הם נמצאים בתוכם." כלומר מבחוץ הונג קונג נראית מדהים. במיוחד בלילה.
הרגשתו משתפרת, כשאנחנו מגיחים לקומה 6, שם הלובי מדהים, וחוברים ל
שכבר הגיעו יום קודם, יה ואני.
מתארגנים על החדרים. קומה ארבעים ושלוש.
לא זה העניין. גם לא המראה. זה החדר. כזה- לא ראיתי. 'בטוב טעם'.
יורדים אחרי התארגנות 20 דקות, אני עדיין אלמר הצייד, מסבים על פטיפורי זהב וקפה חרא,
מתעדכן בעיקרי התכנית:
אחלה תוכנית. באמת.
אישית, אני יאירי, בנם של ריטה ודוד מחולון, לפני שהייתי מוכר לסינים לוטרי הייתי משקיע
לאחר מכן, אם הייתי צולח מטלות אלה, הייתי מתפנה למכירת לוטו לסינים. אולי.
אבל כזכור, לא הביאו אותי לסין שאחבוש את מצנפת הטבחים, לא את קסדת החשמלאים, ולא את ירמולקת היזמים.
קובעים להחליף בגדים וללכת לאכול ערב. כולם חמים על אוכל סיני. פטריק בתבונתו מייעץ ש'לא כדאי, יהיה לכם מספיק מזה', ומתמקדים במסעדת בשרים. פצצה.
מצטרף אל שבעתינו ד"ר ג'וני הו, הונג קונגי עם השכלה בריטית, ד"ר לפסיכולוגיה, שהשקיע מעט כסף ביוזמה, ואמור לקשור את הקצוות מול היוזמה הלאומית.
הם, שרון, טרבור, יה, פטריק וג'וני דנים ביישום היבטי התוכנית.
כשאני מבין שהם פחות תפעוליים ויותר מזינים תודעתית מטעינים עצמם באנרגיה חיובית, האשכנזי חסר האמונה נטול האינטליגנציה רגשית שלי מפנה תשומותיי לאנטון המתכנת, שבהומור האנגלו-סקסי האינטליגנטי הזה מפרק אותי, ואני מתוסכל שאת חלקו בכלל אני לא מבין הן בשל מגבלות הבנת ניואנסי השפה והן בשל מבטאו הדרום אפריקאי.
בהליכתי לשירותים, פטריק ההונג קונגי הנאה והאלגנטי נכנס אחריי, כמו בסרטים, ומבהיר לי שאין לי סיבה להישאר חודש בצ'ונגקינג, חבל לי על הזמן.
מבין שאני מהווה לו סוג של איום, שהוא לא צריך אותי שם. רואה בזה מעניין, המשך יבוא.
ג'וני מלמד אותנו את עקרונות הכתב הסיני. שפת סימנים. משרטט כמה סימנים. אייקונים. כמו כתב מערות. מסביר שיש למעלה מ- 3,000 סימנים, וכן ייצרו סימנים פונֶטים לביטוי צלילים כדי לתעד שמות.
רואה את השלטים, אדם נכנס. ואדם נכנס דרך פתח.
בסיום הארוחה נפרדים משרון, פטריק וג'וני, וחמשתנו נוסעים לאיזור הבילויים של העיר.
יה נוטל את ההובלה, וכולנו נשרכים אחריו בחיפש מועדון Spicy Fingers, שהותיר בו זכרונות מתוקים. לא מוצאים. אבל הוא נחוש, רצון הנחושים, כמו ה' בקובה, הנחוש למצוא קפה מחוץ להוואנה, רק שבקובה לא זכינו לאספרסו, ויה לבסוף מוצא את המקום. ואכן יש שם להקה שמקאברת היטב, לפחות לאוזני הערלות.
מיצינו שם. יה רוצה לממש, ללכת לעוד מועדון. לא נעים לו מהאחרים, מנער אותם בנחרצות מעודנת. גם אני רוצה לחזור לישון, אבל הוא מבקש שאשאר. מגייס. נשאר.
מחפש איתו, סחור סחור, מקום מסוים. רואה מדרגות, למקום ללא שלט, יורד ומוצא. מועדון שבאופן מפתיע הבאים בשעריו נחלקים לשניים:
איך שנכנסים רואה מישהי בעלטה.
"לך עליה" ממליץ לו, מביית אותו לכיוונה, "נראה לי שיש בה חמלה."
הוא פונה אליה, מדבר איתה לוקח אותה לבר, גם הגוף גבוה ונאה. מדברים. הוא מזמין להם משקאות, ועוד סיבוב, ועוד.
ואני תוהה, בתחילה לעצמי ובהמשך בצרחות לאזניו כדי להתגבר על רעשי המוזיקה, מה לוקח לו כל כך הרבה זמן- הוא אומר שהוא 'נהנה מהחיזור'. חיזור!? מ'המשא ומתן', אני מתרגם. לעצמי.
חוזרים במונית. מתרסק על המיטה במלון המדהים.
למחרת, יום ב', הוא מעיר אותי טלפונית, קובעים שאאסוף אותו, דופק לו בדלת.
סורפרייז, פותח לי ת'דלת עטוף טלית.
"מופתע??" שואל אותי.
"מה פתאום?" אני משקר, מנסה לגלות אינטליגנציה רגשית נדירה,"איך היה?" שואל אותו. "איך היה?" שואל אותו.
"בסדר", משיב, "לא ישנתי כל הלילה, לא הרגשתי טוב וגם לא נעים מאשתי", ושיתף שאורח חייו הוביל אותו ל"התהוללות" שפה שלו, טיפול זוגי, פסיכולוג לו ולאשתו, ועכשיו הוא "בסדר, עם נפילות קלות".
מתארגנים על נסיעה לשדה התעופה לטיסה לצ'ונגקינג, מתעקשים לסוע במוניות מפוארות ולא במטרו דור טו דור, ומגיעים על הקשקש.
שרון, טרבור, פטריק, יה ואני במחלקה הראשונה, אנטון וצ'ארלס – שהתעקשו לסוע ברכבת ולכן הגיעו לפנינו – לא יודע למה ייחלו, שיצדקו ואנחנו נאחר, או שלא – בתיירים.
לפני העלייה למטוס, יה מצהיר באוזני באופן שלא ניתן לפרשנות, שהוא צריך לחרבן. עכשיו.
מבקש שאשאר איתו. אני תוהה האם רוצה שאחתוך את הנייר לקוביות או שהעניין הוא שאם ייאחר לטיסה שלא יישאר לבד. נשאר איתו.
דלת המטוס נסגרת עלינו, מהצד הנכון.
הנסיעה החלה בצחוקים.אני מתוכנן לנסוע יום אחרי ההופעה של גיל, 21/10 לקָייט טורבינות, שואה, פאן ושופינג בפולין וברלין.
שבוע לפני, יה מתקשר אלי. כמו ברק. מופיע, מבריק, מרעיש, נעלם, אין מה לחפש. לא יימצא.
ב- 2009 שלח אותי לפנמה, הרחבתי לקובה. ב- 2012 סדר לי חוויית חיים במלאווי. כעת מברר על מוכנותי- רישיון לוטרי ב-צ'ונגקינג. סתם העיר הגדולה בעולם, שלא שמעו עליה.
לשאלה 'למה פונה אלי', הרי אין לי כישורי ניהול לוטרי, תתכנה תשובות רבות.
להלן אציע כמה:
הפעם, התנאים, התכנית, לא סגורים. לא פרומים- אינם:
"יה" משתווק עליו, מנצל את ה- usp– ייחוסי לעצמי נידפות אישיותית שפחות נזקקת לקונטרול, קשירה, תכנון, מעקות, וודאות ושליטה בגרפיקה אנושית מרצדת. "אני לא אהיה לכם אבנים בכיסים. אבוא איתכם. אם אין דיל- שלמו רק את ההוצאות. יש- אני זמין מיידית."
Win win, מתאים. מתאם, ויזה.
לגיל יש הופעה ב- 21/10, לא מוותר "אצטרף אליכם למחרת". הם נוסעים לשבוע, דרך הונג קונג, אני מזמין גם, אבל לחודש. אני כבר שם, לא?
יום חמישי, ארבעה ימים לפני המועד בהינף מייל מודיעים לי שהתבטל.
מתבאס. רצח. זמן פירעון להיעדר המעקה, לא? שוקע במרה שחורה, לעומק מילימטר, למשך דקה. חוזר לתכנית המקורית: תנני ננה, פולין,
חודש אחרי, הברק מבזיק. האם "יכול עוד כמה ימים?"
– "רוצה גם יכול!"
שעתיים לפני הטיסה שואל את יה היכן ניפגש- הרי אלה, מעדת היזמים, סחופי החזון, פרומי הסדר, נטולי יכולת הארגון על ציר זמן, עד שלא שומעים שקליק החגורה נקלק, לא נדע שהם על המטוס.
קובע איתי שעה וחצי לפני, בדלפקי הביזנס. מכיוון שזוכר שנעדר יחס ערך לזמן בכלל ובמיוחד לזה של האחר, לתפוס אותו זה כמו את הרוח, אני אחושק, הוא לא, מעדיף לא לקבוע. ניפגש. מבחינתי הונג קונג, זה אחלה מקום מפגש.
מגיע בזמן, בנחת, הליך חלק.
בשער מקבל מייל מיה- פרוורדתי לאיריס את כל השיחות, אסתדר על דאטה מקומית – שיכניס אותי ללאונג' אל על. עניין של מעמד. תודה, לא תודה, יש לי עדיין את הזכות, לא מנצל. לא אוהב את הביחדness שם, ואוהב את הגרפיקה האנושית המרצדת בניאוניאדה בחוץ.
נכנס מהראשונים למטוס. הביל. כמו להיכנס לתנור אפייה. הדיילים מסבירים 'אפקט החממה' בשבת. מתמקם. כולם נכנסים, שני המקומות לידי, באמצע ובחלון לא מיושבים.
יה מגיע. מנשק אותו. אני בתלבושת אלמר הצייד- ר' תמונה מצורפת, הוא בטי-שירט שחור, מכנסי מטיילים וג'יבוטים- נעלי אצבע. 8 שנים צעיר ממני. תימני, פסנתרן וחסר גבולות. cool כקוביית קרח בכוס טקילה.
שם לב שעל אף אזהרותיה החמורות של הפטרונית שתקרא להלן 'שרון ענן', המשקיעה העיקרית, לא לחשוב להופיע בפחות מחליפה ובשום אופן לא עם עגילים, וחרף השגות יה שהעגיל הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו, הגברת המזדהה כ- 'גברת הקרח@משחקי הקרח דוט קום', מגיבה בחוסר עדינות, העדר סבלנות או הומור בהתכתבויותינו.
מסתלבט עליו ש'נראה אם העגיל יוותר נעוץ על מקומו גם בסין', מעריך לאור אזהרות קודמות, שייאלץ להיפרד ממנו.
"מוכן שרק מישהי בת 20 תוריד לי אותו עם הלשון" מתהלל עונד כמסיר.
מבחין בעיניו האדומות. "יה, יש לך עיניים אדומות" משקף לו. הוא צוחק, ואומר "ג'וינט אחי" ומספר לי תוך צחוק, איך אחרי הצ'ק-אין יצא מהטרמינל לעשן, רצה לחזור ואשת הביטחון "היא ממש פצצה, אחי" שואלת אותו למה יצא והוא הסביר לה "לעשן ג'וינט."
– "אני מתנצל שיושב בקצה הלא נכון של המטוס".
– "אח שלו" הוא לא שלי, כן? "אני ממש בסדר ושמייח בקצה הלא טוב של המטוס ליד השירותים, המקום המועדף עלי", אגב זה ממש נכון, "וזה ממש בסדר" עושה לו רגשי, שמרטיב אותו עכשיו כשלג השנה הבאה.
"אחי" הוא מבטיח לי, בעצם לעצמו "בטיסה הבאה תשב לידי. או בביזנס. או ששנינו מאחור, או בכלל לא." וצוחק "בוא לבקר אותי, אני שורה 10 בביזנס, נתפנק."
"יופי, בכיף, תיהנה, אני אעבור שם אאסוף אותך, נרד לאספרסו בזוריק."
דיילת מפצירה בו לחזור למקומו, הוא נעלם.
ואז, כשהמטוס נעול ונצור, אני מתוודע לידידיי האמיצים החדשים.
היושבים לצדי מופיעים. כיפות שחורות, כבני 32, עם ספרי קודש, מכנסיים שחורות, חולצות כהות של מי שבעניינים, מפולפלים.
אני קם. הנמוך נתחב לחלון. הגבוה, יושב במקומי במושב המעבר, מחווה לי על הכסא האמצעי ומסמן לי באדנות 'בכבוד, כנס לאמצע'.
או, מצא לו עם מי להתעסק. אני חנאנה ידוע, אבל בקומפורט זון הגיאוגרפי, מנטלי, סוציולוגי, סיטואציוני שלי.
"נשמה", אני מדבר בז'רגון לא לי ובהטעמה של אוקראינית שמדברת כמו צ'חצ'חית, "בעזרת שם, עבור באמצע."
"אחי, הוא עומד על המקח, מה יש לו להפסיד, "אני אחרי ניתוח, אתה מוכן לפנות לי את המקום?"
הוא עושה לי לא נעימים, לסרב לאדם במצוקה.
אני מתגבר, ומייעץ לו "עזוב אותך מהמקום," כאן מנמיך את קולי כמו אמי לפני החלק שהטעימה במשפט, ובלחישה מסריח לו "אני מפליץ בטיסות שחבל לך על זמן" משתף אותו באינטימיות.
"וואו, וואו, וואו" הם מפטירים ושלושת הקדמיים והאחורים מצטרפים לשיח פאסיבית, "אתה חולה?" הוא מנסה לפענח דיאגנוזה, בטח רוצה לדעת אם מדבק, אולי צריך להכניס אותי להסגר, אולי אפילו לשקול דפורטציה.
"לא," משיב בפתיחות "כשאני עולה בסערה השמיימה אני מקבל השראה, נחה עלי הרוח, ונהנה מזה."
הקטן אומר לי שאני לא מכיר את עמיתו הוא לא יישב באמצע.
אמירה זו הפיגה את שאריות אדי אי-הנעימות שהיו לי על התעמרותי בחולה חסר ישע.
אני ש-ישיבת מעבר עבורי זה deal breaker, נזכר שבצ'ק-אין המוקדם שערכתי למניעת ישיבות אמצע, מפת מושבי הנוסעים במטוס ציינה במו גרפיותה שהמטוס מפוצץ ולא מאפשר שינוי.
אני מבטיח לו, ש'אשכנזי נטול אמונה שכמוני ישקול מחדש את קיומו של האל אם יצליח'.
הוא, בחדות, הודף את התנשאותי הלועגת ומסביר ש'זה בכלל לא קשור לאל'.
מסכים. מה ליושב במרומים ולישבנים, אם לא מסייע ליושבי המושבים האמצעיים?
בינתיים, מיואש מערלות לבי, חברו לא חוסך בתשומות ומצדיק את המוניטין שהוציא הקטן. באסרטיביות של בן זכר בכור קורא לדיילת, ומסביר לה ב-דְרָש באופן שלא מצריך פרש, שהוא אישית חייב לשבת במקום אחר, ובנוסף על כך יש בעיה אתי, אבל 'הדרת פני זקן נמנע מלשון הרע' ומפנה אותה אליי שאחשוף את צפונותיי עצמונית, לאזניה.
אני שהייתה לי איתה שיחה מקרבת קודם, רוכן אליה ומעדכן אותה "אמרתי לו שאני מפליץ להנאתי בטיסות." היא פורצת בצחוק ומתגייסת לפתרון.
באותה עת, העומד שבמרומים, כלומר הנחוש הגבוה, לא מסתפק בְּלשׂים מבטחו ביושב במרומים, וגם לא בלהפקיד בטחונו בדיילת, קורא לדייל נוסף, מפנה אותו אלי כדי שיהיה שותף נאד. ואני, בצייתנות לא אופיינית, משתף גם אותו בנביחות אחורי. הוא מחייך בהבנה. הוא נמוג בקדמת המטוס, הפרסר מגיע, ומבהיר לי במנאד רוש שגם הוא בעניינים.
שתי הנוז ג'ובז היושבות במושב האחרון, כשהמעבר מפריד ביניהן, שוקלות לחבור האחת לשנייה ולְפנות כסא מעֲבר. אני מוכן לשקול דילוג רק אם המושב האחרון מאפשר הטייה, (ב- 737 הוא לא) ב- 777 מאפשר.
הן מגחכות, שותפות סוד למעיי.
הקטן מתהלל כמפתח, אבל הן מתחרטות. פוף, העסק נופח. אולי חוששות שענני יבקיעו את את המרקם העדין של תעלות האף החדשות? תוהה אם להרגיע אותן, שככל הידוע לי תפרוחתיי הן כמזור לאפן, מרפא לחוטמן. אבל מתחתי את זה טו מאץ'.
חזרנו איש איש למושבו.
הם פיקחים. מנתניה וראשון. ביניהם דנים בפרסית. על הדרך כמה פעמים בשנה, רוכשים שמאטעס, שם קוד לבגדים מסין.
מעסיקים את הדיילים בלקבל בירה, כרית, וויסקי, שמיכה, קולה, מים, תה. סוכר. מפולפלים.
אוהבים עצמם פיזיולוגית.
הקטן ואני עומדים ליד הגאליי, המטבחון והשירותים, מדברים מעט על סין ועל ארגון הטיסות. הוא מבכה שהסידור שהם עשו, שהוא יזמין ליד החלון, וחברו במעבר, אולי יאפשר להם שהמושב האמצעי יישאר ריק. אחלה סידור, רק שהפעם לא עבד להם- על האקספרס צ'ק-אין שמע אבל מעדיף לעבוד עם סוכנת הנסיעות, שהיא תעשה את העבודה. משתף אותו. לטיסה הבאה ישס"ה את סוכניו במחשב.
לקראת הבוקר, כלומר זמן מקומי בארץ המוצא (ישראל) 4:15, וזמן מקומי ביעד (הונג קונג) 10:30, מעיר אותי הגדול; מתארגן על סידוריזציית התפילות, מוריד טרולי, ובמתק שפתיים של זאבוש לכיפל'ה אדומק'לה מפתה אותי ב- "אולי תכנס לשעה ליד החלון, רק לזמן התפילה?"
ואני באמביוולנטיות של לא רוצה להגיד 'לא' לבקשה, ולא מוכן להיכלא בסד החלון או בבקשת מי שמיומן יותר ממני, וגבולותיו רחוקים משלי בלדאוג לנוחות שלו, עונה בתוקפנות גבוהה מזו שהייתי רוצה להתנאות בה: "עשה מה שאתה צריך, אני נשאר במקומי."
כעבור 5 דקות הדיילים מושיבים את כולם בשל טלטלות וכיסי אוויר. מגיע הקטן, שמייעץ לי "אולי תיכנס, זה לטובתך, אנחנו מתפללים, לך יהיה נוח."
– "אין בעיה", אני מרגיע "התפללו, אצא ואכנס כמה שצריך, מהמושב הזה."
יה בא לבקר, מתלונן על התנאים. "אי אפשר לישון בביזנס, הזוית לא טובה. ה-777 חרא מטוס." האמת, גם אני אמרתי לעצמי שה-777, כמו טכנולוגיית ה- cdma בסלולר, הוא מטוס של מפעילים ולא מוטה צרכנים. לכן ה- cdma ברשתות זולות ונעלמות.
"כמה שילמת?" מתעניין.
"לא יודע, למעלה מ- $3,000, מחלקה ראשונה זה עוד 2 ס"מ כל צד, והמשוגעים לוקחים למעלה מ- 6,000$. אפילו באיבריה יותר טוב מאל על."
מכיר את הז'אנר, 'מפותחים רגשית', לא שואלים כמה עולה טיסה, אחרת יתבאסו. אחת ל… מגיע החשבון, מתבאסים, מקימים צעקה, ניתנת הנחה וחולל חזירה.
הוא בוחן את מרווח רגליי הקצרות, ומשתתף "סובל בשקט?"
"האמת," אני מבאס את הסיטואציה "לא מתעסק עם זה, לא נהנה מהביזנס או הראשונה, ולא מתבאס מהתיירים."
מתפעל מדבקות שכניי, במיוחד מהקטן – הגדול מחפף – איך שאורז את התפילין, מהמיומנות, בסוף מנשק ותוחב לתיק התשמישים הקטיפתי.
ואני? אני עמדתי, ישבנתי, בדיבוריי. חשוב לי. לעמוד בדיבורי פי. בעדינות, חן, בטוב טעם, נתתי בטוסיק. הפטחתי ונבחתי.
עניין של תחזוק המוניטין.
פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים
פרק י', יציאה
פרק י'א, סיכום
פרק י'ב, אבריימל'ה מלמד בתאילנד
תגידתגיד,
מה אני אמור לחשוב על מי שמכנה עצמה icelady וכתובתה @icegaming?
האם, וזאת רק בשוליים המוספים על הרבדים העיקריים, זו הזהות המקצועית המשתלטת על עצמה?
את הגלישה, browsing, המציא אבי.
הוא היה מרפרף על ספרים, מסמן בעפרון X על מימין לפסקה שמצא אותה כחשובה, שפעם,
בקונספט של משיח יבוא – עתיד שלעולם לא יקרה,
יחזור אליה.
רשת חברתית,
פלטפורמה לניהול ייצוג אישי עצמי. להמשיך לקרוא facebook קונספט, לי
אגנוסטיות זה סוג של דתיות עצלה.
כלומר, אין מחוייבות לעיסוק בהוכחת האל חסרת התוחלת,
או בקיום מצוותיו חסרות הערך הנתפש המיידי.
אכן שָמוץ הושמצתי.
אני עד: כל חיווי – מצער, משמח, זועם, בהנאה, באדישות, בכוונה או בלעדיה – הרווחתי ביושר, במו הרושם שהותרתי על המחווים.
בעבר, פירטתי הכפשות עלי לפי מועד ההשמצה.
בהמשך, על פי פרסונת המקור.
בהמשך המשך, בשל ריבויָן, ההשמצות יוצגו אָלֶף (אני חותר ל-אֶלֶף, ואז לרבבה) בית(ית).
אני מצר על כך שאת החיוויים התחלתי לאסוף מאוחר מדיי, לבטח פספסתי והותרתי כמה מצוינים יתומים, שנשכחו.
בעידן הלייקים, אינני סומך על יכולתי לבור את המוץ מהתבן, כלומר בין חיווי חיובי לבין מילים מתוקות חסרות משמעות. עם זאת השמצה, אינסטינקטיבית מרוגזת, לחה, בלתי נשלטת, שנאמרת בצרידות, מתחתיות הסרעפת, היא יהלום תקשורתי אמיתי, אותנטי, יקר ערך.
בשיחה עם קרוב משפחה, אמרתי לו שהוא "כמו…"
באותו רגע נאטם.
תבע את זכותו להיות מישהו כשלעצמו, ולא דומה למשהו אחר.
בכך מצטרף למועדון, שלא חודר אותם, של מי שעצם ה'כמו' מוציא אותם מדעתם- לא מוכנים להיתפש על ידי אחרים כדומים למה שאינם רוצים, ובאותו רגע כל התוכן אודותם לא רלוונטי ולא תקף בשל כך. לא מוכנים להיות מאוחסנים במגירה אליה הוכנסו.
ובאותו רגע התרעמות מונע את כניסתו למגירה?
לא, אבל עוצר את השיח, וזו מיידיות המטרה המושגת.
הפנטזיה המוטורית הראשונה של הייתה טריומף הראלד, פתוחה.
כשאבי, בכיתה א', לימד אותי את יסודות הנהיגה בנותנו לי את הגה הסימקה 1000, 1964, מספר רישוי 230-802, בה שלטתי על ההגה עם יד שמאל מהכיסא הימני. בהמשך, גם את הגז, עם הרגל השמאלי – מבנה המכונית אִפְשר, וכן את החלפת ההילוכים.
בפולין טרם הייתי. לא עשה לי את זה. לא שואה, לא סקרנות. גלות. מיתוס האופי הפולני, תרבות הכאילו, המתחסדת, המתהדרת, המתיימרת, הנפוחה, הלא באמת, תת-האג'נדה הלטנטית מתחת לזו הגלויה, מלחמת המעמדות כשביצוריה המחוות ותחמושתה הן המניירות, הייתה אטרקטיבית פחות מיעדים אלטרנטיביים.
משלב מסוים, כולם היו. מה, לא אראה שואה? ואומרים שגדנסק, לובלין וקרקוב יפהפיות. נקרתה ההזדמנות: צ'ולענט של התכנות עסקית – טורבינות רוח, שואה, פאן וברלין. כמה רע יכול להיות לסגור ת'פינה על נקודות צבורות מאל על?
מנסה לעניין אי אלה. אי לא מגיעה ואלה לא מצטרפים. יכול להיות שמדיף רייח רע מהפה? להמשיך לקרוא פולין 2012
פוגש את המתווך השכונתי משתכשך עם הרוקח. כמו בשטעייטל.
"אני עושה כל יום מה שאני עושה כבר 20 שנה." מכריז. "יש לי סיבוב קבוע. ברגע שלא אוכל לעשות זאת- זהו. אני מפסיק. תאמין לי היציבות זה המפתח לכל." מבאר את הצלחתו.
"ואני" מחרב את התובנה "דווקא רוצה שכל יום יהיה שונה מהיום שלפני, שהיום יהיה אחר מאתמול ושונה ממחר. בכל ממד."
עבורי, העיר החשובה והמעניינת היום, זו שאני הכי שמייח לחזור אליה;
לגרמנים אין הומור; ניכר במגע עם הסטרוקטורה והפרטים.
עם זאת, תמהיל ההיסטוריה, המבנה האורבני, זוּׁלֶת המחיה, היותה אבן שואבת לכוחות מגוונים עושים אותה, כה
תוססת, רוטטת, מבעבעת, לחה, קוסמופוליטית, ליברלית, מחירים שפויים – כוחות יצריים, יצרניים, צעירים, שוצפים פנימה ומורגשים במורכבות אורבנית פרקטלית בריבוי רבדים.
ב Lonely Planet נכתב שהיא כעת מה שניו יורק היתה בשמונימים.
אחרי שגלשתי בין כך וכך מקצועות,
כלומר, יכולתי לגבות תשלום על שירותי-בין-היתר-ניתן-למנות
מתדלק, חייל מקצועי, שליח, מלצר, ברמן, עמיל מכס, סבל, יועץ לשימוש ביישומי מחשב, מעצב גרפי, מדריך טיסה, מנהל שרות לקוחות, מנהל מכירות מוצרים פיננסיים, מורה, מנכ"ל חברת השקעות ברוסיה, ומפעל פייס במלאווי, חברה המקדמת ממשלה ברשתות חברתיות באנגולה, ומנהל פרויקטים בגאנה,
וישבן בתי קפה – אין ביטווין, למחייתי לא לפרנסתי.
שמייח להיות משמעותי בחיי אחרים,
שכן,
מוטה יותר לניפוק משמעויות לאחרים,
ופחות לצבירת נכסים ריאליים.
יש מאלה שצברו נכסים ריאליים משמעותיים, מחפשים משמעות ותורמים ממה שצברו כדי לנפק משמעות לאחרים.
תל אביב, ארוחת יום ששי בערב סתווי חם ולח.
איריס שומעת יללת חתול במצוקה. אומרת שהרבה זמן זה כך.
לפני 10 בערב, הולכים לסרט.
יורדים ופוגשים עוד כמה שמתגודדים סביב מכונית ירוקה שהחתול מיילל מתוך מנועה.
מני עצות נזרקות לאוויר. אחד משאיל את הפנס המותקן בטלפון שלי, ומאבחן שהחתול לא בהישג יד. להמשיך לקרוא מינורי בסיפור הקטקאי
דוד זיגי, שהיה פיינשמעקער, הטמיע בי בשבעימים המוקדמות, את האהבה למוצרים, מותגים, בעלי ערך, נפח, ייחוס, שמצריכים סוג של הבנה, תרבות, כדי ליהנות מהם ומהבעלות עליהם. ענד Jaeger-LeCoultre, דגם Memovox, פריצת דרך בעולם השעונים: 1956, שעון היד המכני הראשון עם צלצלן, מנגנון מסובך באופן יוצא דופן- 'שלא לצורך' היו שאמרו.
אמירה טכנולוגית, עיצובית. התנשאות. כמו שצריך.
ספטמבר 1977, בי"ב תיכון חדש, הבחנתי שאבא של עיתונאי ידוע הגיע לשמור עם דגם השעון. המידע ננצר.
כמה חודשים לאחר מכן, אותו אב שמר שוב. והפעם התהדר מהדור הראשון של השעונים הדיגיטליים. עם לד אדום. וואלה, האיש בעניינים.
הבן שלו, אמנם הגיע רחוק, אבל איך לומר, קצת מפוקפק; סיפר שבא לאבא שלו עם כפית זרע ואמר לו "קח, זה מה שאני חייב לך."
"צ'מע" אמרתי לו "ראיתי שלאבא שלך שעון חדש. אני קונה ממך ב 400 לירות את הקודם."
מסכמים. לא האמנתי שיביא. למחרת אחר הצהריים מגיע לביתי. עם השעון.
"תביא את שהבטחת" דרש.
מביך. השעון לא הולך. לא היה לי את הכסף. לא האמנתי שיביא. יצאתי כזה קטן, לא עמדתי במילתי. הוא כבר עשה את הצעד המכונן, הלקיחה. "אתן לך 100 לירות, זה מה שיש לי" רבע ממה שסכמנו, ניצלתי את העובדה שהשעון לא הלך.
הסכים. סיכמנו שיש לכל אחד מאיתנו 24 שעות להתחרט. רצתי עם השעון לשען בסוקולוב. "איך שהוא, בלי לבדוק נותן לך עליו 1000."
ממאי 1978 עד 30/1/2004, אז נגנב מביתי, היה השעון העיקרי. עלה ים לתחזק אותו, אבל היה חלק אישיותי.
בספטמבר 2012, קבלתי את התחליף. מצב מחורבן. משפץ. נראה אם ילווה את ההמשך.
זו הטייה טכנולוגית או תרבותית/ אמנותית?
