המסע האחרון, תאילנד #13

משך קריאה: 11 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

פרק 1, נסיעת לילה

פרק 2, השקעה גרועה

פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות

פרק 4, החלקה

פרק 5, לג ראשון

פרק 6, מחשב וכסא גלגליים

פרק 7, קולינריה נרכשת

פרק 8, איגרוף תאילנדי

פרק 9, פרפורים תודעתיים

פרק 10, חשיפת ערוותָיי

פרק 11, מתממשק בשוק

פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה

יחס, אהבת חינם וסיום

מודע לפריווילגיות

אודה ואבוש – אני מסתובב בתחושה של פריווילג. די מאז שזוכר את עצמי. במגוון מקומות. ניתן להתדיין האם אני מקבל זכויות יתר או לא, לא ניתן להתווכח שלי יש תחושה שאני מקבל בלא מעט מקרים יותר ממה שמגיע לי בדין. לא תמיד, לא בכל מצב, ועם זאת, כן בגדול.
אני נהנה ממתן יתר באופן חוצה זמן, גילאים, שפה וגאוגרפיה.
לְמָה אני מייחס את מתת הפריווילגיות?כל תשובה תוציא אותי רע, ובכל זאת:
♠ זו המיומנות, האיכות האנושית, שהולכת ומתפיידת לצערי לתת לאנשים את ההנאה לטפל בבקשותיי – פונה להם ל- being, וחלק ממי שמולי כנראה משיבים לי יותר ממה שמגיע, כתודה, אולי רוצים עוד (קצת ומעט, לפני שנמאס להם ).
♣ כשאני מבקש משהו אני מקפיד לברר מה התקרה לבקשה ולא לעבור אותה.
לכן, אגב, אני מחצין אגרסיות מול מערכות שלא נותנות לי את מה שאני חושב שהן כן יכולות, שלא באמת עולה להן, ושאם הייתי מתנהל מול מקבלי החלטות בהן כן הייתי מקבל. ומקבל.
נ.ב.,
מכיר את מי שמשמיץ אותי בשל הכרתי בהיותי פריווילג.

היחס

שמת אותי במחלקה ראשונה – אהנה מהיתרונות הנלווים. מוכן לשלם על כך עוד 50, לאחשובהמטבע. היחס הכאילו מכובד, העליצות המזוייפת, הטרחה סביב פיצ'פוץ' תעלולי 'תחושת הערך הנתפש' גורמת לאחאנא"ר שכמותי אי־נוחות. פיזית.

אני מקבל בצ'יאנג מאי, יחס נהדר.
בשני מישורים; ביחס ל-מה שאני מצפה בטרום אינטראקציה, וכשאני בוחן ימינה שמאלה.

ב'יחס הטוב' אינני כולל מילים מתוקות ולא עליצות (מזוייפת). אינני רוצה שידברו אלי באופן לא ראוי, ועם זאת  אני לא טוב כשמורעפות עלי מילים מתוקות משתכשכות בעליצות מזוייפת.

אני סופר יחס טוב כקומידיטי ניתן לכימות או הערכת שווי בהלימה לציפייתי.

אני מבין שבסופו של דבר, כל אינטראקציה היא ביזנס.
ומודע לכך שאף בתחילתו של דבר. אף אחד לא רוצה להפסיד כסף כדי לרצות אותי. ברור. ושההטבה הניתנת נתפשת לנותן כמשתלמת לו במשחק סכום אפס – אם מוסכם על 'מחיר–טובין', לקבל יותר או במחיר מופחת יש מי שמרוויח ומי שמפסיד ביחס להצעה הראשונית.

יתכן לומר כמובן, שאני בדומה למאמין שרואה בכל חיווי הוכחה לקיומו של האל, אני רוצה להתפש כמקבל יחס פריוויליגי וכל אינטארקציה היא בבחינת מ.ש.ל. עם זאת יש לכך חיוויים חיצוניים לי. וגם נראה לי שאני מזיע מהמאמץ להוכיח. פיחס.

כבר יצא לי להסתובב ולראות ארבעה נותני שירות שזיהו אותי והקדימו לי ברכה. זה נעים, ובכל זאת אני פה יותר מחדשיים.

על פניו, אין לי את נקודות האחיזה בהם, שכן בנוסף לפערי שפה ותרבות מובָנים ומִבְניים, המקומיים הם אנשי מעשה, היפר פרקטיים – פותרנים. לא פלספנים מתענייני־הֶקְשֶר ומֶטָא. לא בתרבות. או שלפחות לא פגשתי כאלה.

'נרקסיסט', 'עסוק בעצמו', כפי שיש מי שמאשימים אותי, מעניין לי להסביר לעצמי במה זכיתי. אולי זה שאני זר, פוטנציאל כלכלי – גם אחרים, אולי בגלל שאני זקן, זה שאני יחיד יש לכך השפעה, ועוד… אולי בגלל שאני רוצה לחשוב שאני בא בטוב ומטוב, ואולי אני בכלל טועה, והתרבות השירותית שלהם היא כזו.

התשר פה אינו רווח. באותם מקומות שאני נמצא בהם על בסיס חוזר, שיש כבר תקשורת קודמת, אני נותן למי שבישלו לי את המנה, אם אני רואה אותם. אישית. כשאני מסיים עם הצלחת, כוס, בקבוק סכ"ום, אם מתאים למקום ולעת, אני מוריד מהשולחן לקאונטר. זה מגרד להם את אי־הנוחות, ואולי נראה כסוג של עלבון התרסה או גערה בפעם הראשונה. במסעדת ה'בית' שלי, יש קומה שניה [איך אומרים, דיוטה?]. לפני שעולה אני מברר אם יש שם לקוחות. אם אין – לא אעלה. אם יש אני מנחה להעלות את המנה שלי לא כשהיא מוכנה, שתמתין, אלא כשעולים עם מנה של אחרים. לא תמיד הם מצייתים. והם מעריכים את הכוונה.

המלון, המלונה בה אני מניח את ישבניי הדוויים – שחבר שהגיע אלי לא היה בצניעות כזו, ועם זאת העריך את הניקיון – העניק לי אחלה יחס (אחרי כמה ימים החדרנית החליפה לי מצעים כל יום, בסדר?). בנוסף, המלון חייב אותי 750 באהט (כ- 80 ש"ח) ללילה. משלם כל שלושה ימים. אחרי כמה פעמים כשראיתי שאשאר לזמן רב בדקתי אלטרנטיבות, ביקשתי שיורידו, בקשו התחייבות לשהייה, לא מוכן להתחייב, הורידו ל- 690. לפני כמה ימים כשבאתי לשלם אמרה הפקידה שהתשלום הבא יהיה 650. לא ביקשתי. כעבור שלושה ימים באתי לשלם, הזכרתי את ה- 650, אמרה 'אברר', התקשרה, והודיעה – 600. נכנסה למשא ומתן עבורי.

ההתחשבנויות היו פיקס, כולל עם הצ'חצ'חים, סליחה על סטריאופיזציה של הפרופסיה, שהשכירו לי קטנועים. הכל בהסכמה, ועל הבערך, והכל בסדר. דווקא שם, מול השניים שהתנהלתי לא הייתה לי הצלחת אקסטרא מעבר לחיוכי האמוג'י.

חצי תריסר קוראי הבלוג האהוב(ים)

נראה שהכותרת מכילה יותר סוגיות להתייחסות מאשר ה'רפורמה' של לוין. אתייחס כאן רק לסוגיית 'קוראי הבלוג האהוב'. אחאנא"ר מר נפש שאני, לא אוהב את כולם. ואת אלה שאני אוהב אני אוהב במידה שונה. ויש לא מעט שאינני אוהב כלל, גם אם שונא מעטים – לא בהכרח את מי שעשו לי רע, אלא את מי שאני מזהה כמסתלבטים על תודעה של אחרים. במודע. אם אני מזהה ניסיון לערבב לי ת'תודעה שלי?  – אוי ואבוי, לא רואה בעיניים.

לא אהבתי את הוריי במידה שווה, ילדיי יודעים שאני אוהב אותם שונה, מי מפעים אותי בכישורים שהייתי רוצה לייחס לעצמי, ואת מי אני מעריץ שעושה עם היכולות. בכלל האהבה שאני משפריץ על סביבתי הולכת ופוחתת, יעידו על כך חבריי הרצים ומתכלים.

אהבת חינם

בבלוג אינני גאה. תוצריו לא הסבו לי כבוד או הכנסה. עם זאת אוהב אותו, מסב לי אישית ערך, עניין רב. כמות הכסף שעלה לי, ישירות, נניח כמה (עשרות) אלפים לאמשנאיזמטבע. כמות השעות שהושקעו בו היא כמה עשרות אלפים. כספית בלוג הניב לי מה שהניב לך – אפס. אז בעצם, הנה, אולי, אהבת חינם. אז בעצם אני כן מבין מה היא אהבת חינם לרעיון, לא אהבת חינם אנושית. אחאנא"ר, מ.ש.ל. או שאולי הסבת ההנאה היא התמורה, וזה לא חינם?

מסע אחרון, סיום

במידה רבה נסיעה זו היוותה הזרקת תוכן לעצמי, באמצעות הבלוג.

הגיע חבר, נתנו עוד ויש לפאי על קטנועים.

בשונה ממסעות אחרים להם קראתי 'המסע לפני האחרון', זה המסע האחרון. עניינית כי לא היה אחריו.

אשמח ל-עוד. לא בטוח.

סליחה ותודה למי שהגיעו עד לכאן.