מאורעות כ-Burning Man סדנאות, אשראמים אישיותיים ודומיהם, מתהדרים בשונות, פרימות, 'אח שלי, כל אחד- מה בא לו'.
המכנה המשותף לכל הפעילוות המיוחדות האלה- הן סט -אפ, מצע, סגור, הדוק, המאפשר המראה לביטוי אישי אקסטרימי.
ככזה, לי אישית, מעיק- אין אותנטיות. כל המשתתפים רואים בעצמם כאינדיבידואלים ייחודיים, כשלמעשה, חולקים הרבה מין המשותף.
"סין מדינה עצובה אלוהים עיצב להם גם עיניים עצובות."
ידידי הנערץ.
אם במטאפורות-העל,
יש הרואים את המציאות כאוסף מופעים, חרוזים עצמאיים ללא חוט מקשר.
"מאיזה רציונל, מטאפורה צבעונית ביותר, הדוקה ומנוסחת בשנינות, מְתקפת לוגית קיומית את עמדת המשתמש בה?"
הי עדי,
דיקמן.
זוכר שספרת פעם על מפקד בריטי שדווח משדה הקרב- הודו אם אינני טועה, בקוד שמי שרכש אותה השכלה הבין.
מה זה היה?
ברכות
יאיר,
בימי הזוהר של האימפריה הבריטית השכבות הגבוהות באנגליה שלחו את בניהם למה שהם קראו בשם Public Schools (היינו בתי ספר ציבוריים, אף שמדובר בבתי ספר פרטיים, יקרים ויוקרתיים דוגמת Eaton, Harrow ודומיהם), בהם הנערים למדו בעיקר לימודים קלסיים שהכשירו אותם לקרוא, לכתוב ולדבר לטינית ויוונית, שתי שפות מתות שכבר לפני מאות בשנים חדלו לשמש לכל צורך פרקטי.
בימינו כבר קשה להבין מדוע האצולה הבריטית בחרה להעניק לילדיה השכלה חסרת כל תועלת מעשית אבל עלינו לזכור שמדובר בתקופה בה השמש מעולם לא שקעה על האימפריה הבריטית והממלכה הייתה צריכה להקנות לפיקוד הצבאי, למושלי המחוזות ולפקידות הגבוהה מערכת מושגים אחידה ונורמות משותפות שיאפשרו להם לתקשר ולעבוד אחד עם השני גם ללא שום הכרות מוקדמת. השפות המתות והלימודים הקלאסיים היוו את הפיתרון האידיאלי. הם בידלו את השכבות השולטות מההמונים, אפשרו להם לזהות האחד את השני וסיפקו להם מערכת התייחסות אחידה בעזרתה הם יכלו לשלוט ביעילות על האימפריה הרחבה שהם הקימו.
את התופעה מדגים בצורה הקולעת ביותר הסיפור על הגנרל צ'רלס ג'יימס נאפייר (Napier) שכבש בשנת 1843 את מחוז סינד (Scinde) הנמצא היום בתחומה של פקיסטן.
האגדה מספרת שמייד לאחר הכיבוש הגנרל שלח לאדמירליות בלונדון טלגרמה ובה מילה אחת בלבד – Peccavi אבל מילה זאת הספיקה לשמח את כל הקצינים שנכחו במקום והללו מיהרו לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג את הניצחון הגדול.
בעידן בו כולם נהנו מהשכלה קלסית לא היה צורך ביותר ממילה אחת שהרי בלטינית מובן המילה Peccavi הוא 'אני חטאתי', באנגלית 'I have sinned', שכולם הבינו כמשחק מילים על הביטוי 'I have Scinde' שמובנו הוא כמובן 'מחוז סינד בידי'.
עדי
עדי יקר,
שים לב למייל המשתפך:
עבדתי איתך בין דצמבר 1995 ל- אוגוסט 1998. ברמה האישית, התייחסתי אליך כאחד האנשים, מנהלים, המשמעותיים, שתרמו לתפישותיי (גם בהיפוך, אם נשמור על יושר אינטלקטואלי) ביותר שהיתה לי הזכות לעבוד איתם.
שאלתי,
תגובתך המהירה,
התשובה,
ניסוחה הנפלא,
נותנים לי אישוש לחווייה הזו – ברומנטיות התכנית שאני לוקה בה, מידעים מסוג זה מרגשים אותי.
המון תודה, כיף ותענוג גדול.
אנחנו דור שֶיָרא, בעבר, את הוריו וחושש, בהווה, מילדיו.
(לך אישית כמובן לא רלוונטי 🙄
בך – בהחלט ובאררוררר, אין חשש מהילדים שלך.)
בבחינת סביבתך, האם רואה את החשש?
הורינו לא או פחות פחדו מאתנו.
אנחנו מסרבים לקבל תפישות, בשל כך שלא עומדות ערכית במבחן 'טוב לא טוב', ומתעלמים מ'נכון לא נכון';
היגד ש"תנועתיות התנהגות על ציר 'שפוי-לא שפוי', 'סביר-לא סביר', היא חד כיוונית" מצער, מעציב, חסר תקווה או חמלה.
האם ההיגד, מצער ככל שיהא, לא נכון? בשל היותו מעציב?
"מעולם לא פוזרו כל כך מעט שערות בצורה כל כך אפקטיבית על פדחת אחת,"
אמרתי על ולאבי.
חתירה אינדיבידואלית למימוש פומבי, מוחצן, של הייחוד,
לעיתים,
מטפלת בתזה- מאפיין סוציולוגי מצית פעולה.
בכך, נוצרת אנטי-תזה שמגדירה ומקשיחה את התזה,
המטפחת את אוקסימורון ה'אינדיבידואל הצמא להכרה סוציאלית'
(- זהות אתנית/ נישואין/ אמונה דתית/ עיטור גופני/ הוצאות מארון.)
נאמנות נתפשת כערך חיובי,
במיוחד כאשר מיושמת באמצעות פרסונה אחת על אחרת,
ובפעולת הנאמנות, לפרסונה הפועלת גילוי הנאמנות עלה בתשומות.
כאשר פרסונה פועלת באופן שתואם את תפישתה,
סותר את תפישת הקידום של פרסונה אחרת ומשפיע עליה,
הפעולה מתוייגת כ'חוסר נאמנות'.
הדיזוננס נוצר בשל היות מהותה של 'נאמנות' אנושית
מיושמת לרעיון, לערך או לדפוס פעולה אופייני.
ה'בגידה' מתרחשת כאשר אינדיבידואל נקלע למצב
בו האחר מיישם 'נאמנות' לערך אליו מחויב יותר
מאשר לערך המקדם את הנבגד.
נחשפתי למי שלא שלט על הוצאותיו,
ראה בהתנהלותו נדיבות,
והיה מתוסכל שלא ספח תגמול הולם בשל כך,
לעתים אנחנו מתפעלים מאנשים מעשיים שהפשיטו את הסיטואציה לממד טיפולי אחד ואותו פותרים.
הצמצום הזה הוא פרקטיות יתר במקרה של השלכות שליליות של הממדים שלא טופלו במעשיות.
במקרי קיצון זה סוג של אלימות.
פרקטיות היא תכונה חשובה ומקדמת .
חתירה מתמדת למעשיות, יכולה גם להעיד על הישרדות שלא מותירה תשומות לקידום ערכים אחרים.
והאושר- אותו ממד חמקמק, השמחה- ממד גלוי מעט יותר,
האם נמצאים אצל מי שעוסק רק ב'נכון' וב'צריך'?
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
מכירים את הטקטיקה של בעלי ה אינטליגנציה הרגשית?
הם לא אומרים "לא" הם ממוססים- "בהמשך", "יותר מאוחר", וכן הלאה…
ואני רואה בהם גם שקרנים וגם פחדנים- אין אומץ להתמודד.
בכיתה ז' – די מאוחר – רציתי ללמוד לנגן.
לאחותי היה אקורדיאון. 'שיהיה אקורדיון'.
צוּותתי לאריה רודיך, המורה למוזיקה המיתולוגי.
הצטוויתי להתאמן.
לא יכולתי לשאת את זה.
[למען הסרת ספק: זה לא שהתאמנתי וסבלתי, זה שלא התאמנתי כלל.]
אחרי שבועיים רציתי לפרוש.
"יאירי, תמשיך עוד שבועיים" בקשה אמי ונמקה "שילמנו לחודש."
התלבטתי עם אחת מיושבות הקפה, האם לפתח מול נחישותה חסרת הפשרות,
שהביאה אותה למחוזות שלא הייתה רוצה לתור, ועדיין רוצה הכרה חיובית בפתולוגיה,
רגשות אשם או נחיתות.
"לגבי האשם אני לא יודעת, אבל במקרה שלך הייתי ממליצה על נחיתות", ייעצה.
אהבתי.
שנונה.
