"מעולם לא פוזרו כל כך מעט שערות בצורה כל כך אפקטיבית על פדחת אחת,"
אמרתי על ולאבי.
חתירה אינדיבידואלית למימוש פומבי, מוחצן, של הייחוד,
לעיתים,
מטפלת בתזה- מאפיין סוציולוגי מצית פעולה.
בכך, נוצרת אנטי-תזה שמגדירה ומקשיחה את התזה,
המטפחת את אוקסימורון ה'אינדיבידואל הצמא להכרה סוציאלית'
(- זהות אתנית/ נישואין/ אמונה דתית/ עיטור גופני/ הוצאות מארון.)
נאמנות נתפשת כערך חיובי,
במיוחד כאשר מיושמת באמצעות פרסונה אחת על אחרת,
ובפעולת הנאמנות, לפרסונה הפועלת גילוי הנאמנות עלה בתשומות.
כאשר פרסונה פועלת באופן שתואם את תפישתה,
סותר את תפישת הקידום של פרסונה אחרת ומשפיע עליה,
הפעולה מתוייגת כ'חוסר נאמנות'.
הדיזוננס נוצר בשל היות מהותה של 'נאמנות' אנושית
מיושמת לרעיון, לערך או לדפוס פעולה אופייני.
ה'בגידה' מתרחשת כאשר אינדיבידואל נקלע למצב
בו האחר מיישם 'נאמנות' לערך אליו מחויב יותר
מאשר לערך המקדם את הנבגד.
נחשפתי למי שלא שלט על הוצאותיו,
ראה בהתנהלותו נדיבות,
והיה מתוסכל שלא ספח תגמול הולם בשל כך,
מה זו התפישה הזו, על היות קו ברור בין שקר לבין אי שיתוף באמת?
ישנה מין גישה כזו, ש-לשָקר זה לא בסדר.
לשתף באמת חלקית, כל זמן שלא נאמר דבר שקר ברור, 'זה בסדר', לא נחשב כשקר.
הרציונל ללגיטימציית תעתוע מגובה במשפט המחץ:
אבל לא שאלת! להמשיך לקרוא אפס נקודה שקר
בכיתה ז' – די מאוחר – רציתי ללמוד לנגן.
לאחותי היה אקורדיאון. 'שיהיה אקורדיון'.
צוּותתי לאריה רודיך, המורה למוזיקה המיתולוגי.
הצטוויתי להתאמן.
לא יכולתי לשאת את זה.
[למען הסרת ספק: זה לא שהתאמנתי וסבלתי, זה שלא התאמנתי כלל.]
אחרי שבועיים רציתי לפרוש.
"יאירי, תמשיך עוד שבועיים" בקשה אמי ונמקה "שילמנו לחודש."
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
הגם אתה אוסקר?
היכולת המדהימה, הנחישות, הנחרצות לא לקבל 'לא' נערצת.
אותי מפחידה.
היא כך כך ממוקדת, חד ממדית ומשמעית, שאינה תלויה בדבר.
הנכתב כאן מאוקטובר 2012.
מאורעות חייו הובילו לדבר הבא, והאשמתו ברצח חברתו. החיים ללא גבולות; דחיסת אנרגיה למימוש יכולות דחפים.
גם אבי וגם סבי היוו מוקד לבקשת כספים. הם נתנו, והלוו.
איכשהו נראה לי שאני ממשיך את מורשת זו.
אינני בנק. ועם זאת ניסחתי לעצמי קודקס בתנהלות שבהלוותי כסף אני עושה זאת לאור העקרונות שמפורטים להלן: להמשיך לקרוא דפוסי הלוואה
מינורי בפרקטיקה לוהטת, כלומר צוננת:
פוגש את האינדיבידואל הכי קול שמכיר.
מה קול? מיצג צונן מהלך; גרסת הבראדר מהברונקס של ג'והן מקנרו, בגרדרובה מתנפנפת אפור/ אפור כהה, בתל אביב.
מעצבן אותי: נוחת עלי בקפה, כאילו, מעתיר עלי מטובו, ואני אמור להתפעל ממנו. לא טוּב ולא התפעלות.
טאטה עצמו. כלומר קעקע, בקטנות. אבל כמה.
בין היתר, אותיות גותיות של שמות ילדיו.
תובע מזל טוב – נולדה בת. רביעית.
מראה את הטאטו הנוסף אתמול. טרי וחבוש.
מבהיר שחריטת האות A עזרה להם להחליט על שם הילדה-
התלבטו, הצריבה בבשר קבעה.
אוקטובר 2010
'ההולך עם פטיש רואה בכל מסמר.'
יחסי תמלול–הגדרה–אלגוריה–מציאות:
מאז שזוכר, מנסה לפרק את המציאות למרכיביה, באמצעות תמלול.
תמלול מציאות לא משפיע עליה. לא הגדרה מצויינת ולא אלגוריה נפלאה. מקסימום תואמים לה, במידה מסוימת.
איכותם תלוייה בקרבה למציאות הנתפשת, בממד אחד, או לתחכום המלל, וכאן הם דומים לקנקן שלא מעיד על טעם הקפה.
1978, חסקאל העיראקי ואני מסתובבים בימית.
הוא מספר לי על חלום של בן 18 להיות נשוי, משפחה וילדים.
חלום שמהמקום שאני בא ממנו, נראה אחר.
הוא רוצה ארבעה. "…כי לשולחן יש 4 רגליים."
זהו האירוע המוקדם ביותר הזכור לי להעצמת אלגוריה למציאות, שעוררה בי תהיות.