- בצבא, אמרתי לחבר, שיש לו 'אוזניים שנראות כפרוסות חלה'.
חשבתי שיצחיק אותו כמו שאותי.
האמירה, לא האזניים.
טעיתי.
עד היום, עוד מעט 40 שנה, זוכייר ומתחרט על כך.
הוא נעלב.
זוכר את מבע עיניו התכולות, נעכר.
טעיתי.
עד היום, עוד מעט 40 שנה, זוכייר ומתחרט על כך.
הוא נעלב.
זוכר את מבע עיניו התכולות, נעכר.
צפיתי בדייוויד בלאט בפורום מאמני NBA, מתייחס לסוגייה כדורסלית, מעלה שאיילה-
"כשחביירים נפגשים, איך נקבע מי משלם את החשבון?" ועונה-
"ההוא שמתעקש לשלם."
בחיים, בכלל, ככלל, התנייתית, רציונלית, רגשית, מעדיף לשלם על התנהלותיי, את הוצאותי באשר הן. יותר טוב לי. במכלול.
יישום אינסטינקט שקילה ערכית של מהות,
אם עומד במבחן השפיטה,
נתפש ערכית,
כצייתנות חיובית.
תיוג שיפוטי, ערכי שלילי,
על אמירה לא בלתי נכונה,
המותחת מהות מקובלת
אל מחוץ לגבולותיה,
כופה על האמירה משמעות חדשה –
קרובה דיה להיות קשורה למקור,
ועם זאת רחוקה מספיק כדי לפחת את משמעות מקור האמירה.
להמשיך לקרוא קלישאה
נכנס הבייתה, רואה את בני בטריפ הסנפת תוכן פוליטי, צופה ב'נבחרים', חיים יבין, ביריבות בין רבין ופרס מ 1981. בדיבוב מהיר.
"למה?" אני שואייל.
והוא עונה- "הם מדברים לאט מדי."
לאחרונה, 2015, השיח הציבורי נמלא בביטויים על פרות קדושות נשחטות, שחיטות קדושות, והטחת עלבונות מגזריים. פרטים תובעים את עלבונם, את ירושת מורשת עלבון הוריהם, על הדרה ממרכז שיח ממסדי, על הפחתה וחוסר כבוד, קיפוח בהקצאת משאבי כלל, ומנגד מענה של בני המגזר הנתפש כמנחית וכעת תופש עצמו כמונחת ומתגונן. מנגד המגזר המנחית גורס שמצבו העדכני שווה ל- או נחות מ- זה של המתלוננים, ובקאנון עדכני מקננים על עלבון קולקטיבי ניגר, על רדידות שיח מושפרץ, וכמיהה להגנה מפני תוקפנות מתנחשלת;
בעידן בו הפרט הוא המרכז, מחריף השיח בין אוסף פרטים נעלבים כמקשה אנושית, עם ומול אוסף אחר של מתגוננים כקולקטיב. נושאים טעונים, מלבים עצמם, רגישים לגירוי, נפיצים בפוטנציאל, ובשל כך מרתקים. להמשיך לקרוא פרה, קדושה, פנסים והארות

מוטי קירשנבאום מת.
מעורר קנאה, את קנאתי- בחייו ובמותו היווה, שילוב נפלא של תוכן, משמעות ופאן.
בחייו עשה דברים ענקיים בתחומים הכי מעניינים (אותי) שיש, ומותו היה פחות מיממה מהגשת תוכניתו האחרונה- נפלא!
מבחינתי, בבורותי, היה מפיק ניקוי ראש, במאי התכניות הפחות חזקות של הגשש החיוור, שיחת ספורט עם מולי שפירא בימי ששי, וחצי מלונדון וקירשנבאום.
מיעטתי לצפות בתכנית, עד לחדשיים האחרונים, אז השתדלתי לא להחמיץ.
את ירון לונדון, אם אתבטא לא-פוליטקלי-קורקט אני מעריץ – מה שהייתי שמייח להיות אם הייתי גדול; הוורבליות, העומק, ההומור – מפרק אותי.
אינני מכיר מי שחולק אתי תפישות עולם שלו באופן חופף יותר. להמשיך לקרוא מוטי קירשנבאום מת
התייחסתי למי שמכיר את ניו יורק
כמו שאני מכיר את ירושלים
כמפגר סביבתית.
נאצל, ערכי,
לתפישתך, לעיניך, לטעמך, להעדפתך-
להימנות פרואקטיבית, במכוון, במודע, מרצון, בחירה,
על קהילה, קולקטיב, קבוצה קבוצת הזדהות שמחילה על עצמה, מכנה משותף: להמשיך לקרוא צביון נאצל
פרנסיס פוקוימה, בספרו The End of History and the Last Man, 1992, גרס שקריסת ברית המועצות מסמלת את קריסת האידיאולוגיות, וחתירת בני האדם למימוש דמוקרטיה ליברלית במתכונתה האירופאית והצפון אמריקאית ויישום עקרונות הקפיטליזם והשוק החופשי.
סמואל פ. הנטינגטון, בתשובתו לפוקויאמה, 1993, The Clash of Civilizations, גורס, שהעולם מחולק לתשע תרבויות עיקריות עם קשרים מורכבים ביניהן. לאור הבדלי התרבות, השפה והאינטרסים, המשך ההתנגשות ביניהן היא בלתי נמנעת.
השוני בין הגישות הוא תוצר של:
ישנה ירידה מאובחנת בשימוש במכוניות על ציר גיל, בריבוי היבטים-
ככל שקבוצה מקושרת לסייברספייס אינטנסיבית יותר, כן המגמה מקצינה.
ההתניידות הגיאו-לוקאלית קטֵנה.
אפשר לטעון שמגמה זו פושה בעיקר בחברה המערבית. אני מצפה שההתנהלות הזו תחלחל בריבוי תרבויות:
מערכת ההקשרים, האינטרסים הגלובלים מסתעפת כך שהפרגמנטציה על בסיס גיאוגרפיה במגמת התפוגגות, אולי איטית אך בלתי ניתנת לעצירה.
בסיסי הקשרים האנושיים המשותפים מאבדים את אחיזתם הגיאוגרפית, הם בהליך פעפוע המאיץ עצמו בין תרבויות, כשעליונות תרבותית מתאפיינת באמצעות
בגישתי- יותר מהרצון להזיק לאחר, שאיפה לעזור לעצמי, גישה שמייחס לכל בני אנוש, מצדד בטווח הרחוק בגישת פוקויאמה:
ישבתי עם ר'ישל'ה בתחתית.
הוא, משגשג שכמותו, נקרא לחזור למשרדו, שילם ונס לדרכו.
אני אורז את עצמי כמה דקות אחריו, אומר "תודה" למלצרית ששירתה אותנו- קצת מעל בתי, הרבה פחות מבני, ופונה לצאת.
"תודה לכם!" היא משיבה, ומוסיפה "הייתם שניים, נשארתם אחד."
"כן" אני נזכר "כמו צבוטותי וקוטותי."
"מי אלה? לא מכירה" היא עונה.
ייחוס 'חמלה' למחשבה ליברלית רציונלית – מופרכת בבסיסה.
בהנחה ש
חמלה- ביטוי של הכרה, הזדהות, וביטוי של ה'חומל' למצוקת אחר.
לעתים, לא תמיד, בוודאי לא בהכרח,
חמלה מלווה בפעולה מעשית להקלה או הפחתת המצוקה.
כך, גילוי חמלה אינה מתיישבת עם רווח, רתימת אופטימום משאבים לטובת מטרה 'כדאית', שכן אם כן הייתה שייכת להפקת 'תועלת' שכבר אינה בבחינת חמלה. להמשיך לקרוא ליברליות חמלתית
המנונים לאומיים הם דבר מטומטם. כל המנון, של כל מדינה — גם של ישראל, גם של פלסטין. המנונים הם דבר מטומטם משום שהטקסט שלהם הוא קומוניקט שטחי, שנועד לצבוע את הביורוקרטיה הממלכתית המקומית בפאתוס גרנדיוזי, שברוב המקרים גובל בליצנות. המנון ארצות הברית עוסק בדגל שהצליח לעמוד על המקל לילה שלם מבלי שאיזה דוב גריזלי יטרוף אותו, המנון דנמרק מפאר את הים הכחול והעלים הירוקים, והמנון לוקסמבורג מספר שהארץ שלהם מובילה את עמי העולם — אם כי לא נכתב שם מפורשות באיזו קטגוריה בדיוק. להמשיך לקרוא נוהי, נוהמי, מהנהני ומהמהמי המנונים

ניסוח תובנה מסוגננת וורבלית,
חדה, מהוקצעת – שנינה טקסטואלית,
עתירת דימויים גרפו-מטפוריים,
מחורזת וממושקלת לעילא מוזיקלית
על מצע גרפי ובמה אינטלקטואלית
עדיין מחייבת תקפות מהותית תכנית.
קרתנות תפישתית, עידנית –
תפישה זמנית, מקומית, מקדמת אמונה מוטמעת של בעליה.
וביידיש:
כמו שאמר ידידי הדרא"פי שאני לא מבין מלה ממבטאו:
אני שייך לקבוצת שתיינים עם בעיות ריצה,
אז אנחנו נפגשים ורצים לשתות.
החלטנו כמה מדיירי המלון העובדים בלואנדה, אנגולה, לנסוע ביום א' לאיזה חוף.
הייתי שם, בחוף.
לא סיבה להגיע.
כן סיבה לצאת מהמלון.
נה נה ני נה נה נה, יש אוטו, אין אוטו, צריך לארגן מכונית. להמשיך לקרוא מינורי בכבוד האדם וחירותו
אתמול, מוצאי יום העצמאות צפיתי בדן שילון, המעגל.
מעריך את תבונתו ויושרו של האיש, וכן, שהוא מתייחס לעשייתו זו כתרומה משמעותית ל-
שכן, אם לא היה כך, אני מניח, היה סולד מההשתכשכות המעגלית, החמימה, המכנייסת אלי לאומיות קונפורמית ממצקת. להמשיך לקרוא הכרה סופית