והוא לא מניח
והוא, האל הזה לא מניח, וממשיך להוכיח את קיומו:
בצהריים מוריד את סְטֶלה, כלבתה האהובה.
רוטינה המתחילה במנוד ראש שלי אליה, ובה היא מנתבת לאן שמוצאת לנכון.
מול האספרסובר היא עוצרת מקרבנת.
עד כאן מספיק כהוכחה לקיומו, לא? מי יפים הם הברואים.
ומכאן-
- לוקח לי המון זמן, יותר מתמיד, להתיר את השקיקקי ממנשא הרתמה של הכלבה,
- לא מצליח לפעור את הצד הפתוח של השקית,
- סטלה נותנת מנה אחת, והמנה השניה משתלשלת לה מהחלחולת, לא מצליחה להינתק ולהיכנע לכוחותיה הגרביטציה הידידותיים.
- כשפתח השקית נפער סופסוף, אני פוער פתח נוסף, לא מכוון, בדופן השקית עם הצפורן,
- עם השקית ככפפה אני מושך את המנה השניה, המקושרת באניץ קוהורנטי במהותו למעמקי מעיה- פרוצדורה לא מוכרת,
- וידי המתבצבצת נמרחת.
עם התעניינותי בצילום, כילד בחולון עם המינולטה של אבי – צליל התריס tsik מנגן לי באוזן, ריח העור החום עולה באפי.
לפני לא יותר משלוש שנים, לתחושתי שנתיים, נוכחתי בקיומה, במעברה מול הקפה.
בתפישתי האישית, ההורית, חינוכית, ניהולית, אני מוטה לגישת ה'חבל של טרזן'. 
