ששי ערב

יה ואני חזרנו ממסע קניותיו, יורדים למסעדה במחילות הרכבת התחתית מתחת למלון.
כמה חנויות לפני המסעדה, שרון מתעכבת בחנות נרות. כשבאה לשלם על שני נרות ריחניים כ- $120 מגלָה שמשום מה כרטיס האשראי שלה לא עובד.
מתנדב לרכוש את הנרות.
לתודותיה הרבות מתעקש להתייחס שזה לא החזר על נדיבותה האינסופית כלפיי.

במסעדה מרגיש ששרון בדיכאון. עמוק.

בחמישימים, גוף צעיר, גבעולי, גמיש, רגלי X, היתה בצעירותה כוסית, פנים מקומטות, מסגירות שאכלה חרא, שקיות עיניים שאירחו דמעות, ועוד יותר תסכולים.

לבושה בטראש מודע של עשירים. כולל סיכת ראש הממותגת לכל גודלה ביהלומים- channel.
בתנועה, כמו מעיל מוטל על זרוע, חבושה בכרית טיסה מתנפחת ורודה, נפוחה, גדולה ענקית,ורודה פוקסיה זוהרת, מסמנת לעצמה וליקום – hey, I have to be spoiled here. ואני אוסיף, בחמלה, לא ברשעות, עוד מקרה של אישיות נידפת שמצריכה חיזוקים חיצוניים. מתמידים. הרבה. כל הזמן.
לועסת מסטיק. כמו פרגוסון. כל הזמן, כלומר אחת לכמה דקות מחליפה את המסטיק באחר מחפיסת מסטיקים בתצורת חלת דבש, שיש להניח שמכירות החברה תלויות ברמת צריכתה.

קשרה את צריכת המסטיק להתנזרותה משתייה, עישון וסקס.
מבין שעם אלה, לפחות, במתומלל, היו לה בעיות; עישון, לא יהיה זה רדיקלי להניח שכולל את בני הדודים מצד הסמים, ו'סקס' זה אליאסלמכלול מערכות יחסים רבות. רעות. שהותירו צלקות נפשיות, כלכליות ועוריות.

מעודכן כללית מקודם ש- הביזנס על שם בִּתה. שכאקורדיאון בולימי התנפחה והצטמקה כלכלית. 2 בעלים. הראשון היה בעייתי, שני, הדוד של טרבור, התחתנו שני ילדים, היה בדרא"פ בשרות המשפחה, לא היה בשום צורה בתמונה, כעת לא רלוונטי. האחרון כנראה היכה אותה. הותיר אותה ללא כלום.

מחליט להשאר לדבר איתה. הג'מאעה הולכת למועדון.

אנחנו, מלאחר ארוחת הערב עד 3 בבוקר, מסבים בקומה האחרונה, בארובה של קומה 65, בחדר זכוכית, חדר מעשנים.
היא מחסלת מרלבורו מספרת לי סיפור חיים, שעל פחות ממנו עושים סרטים, שעיכול עושר פרטיו ומאמץ פיצוח המבטא עליו נישא גרמו לי להזיע בפדחת. את עיקריו כבר שמעתי, ובתמציתו-

• יהודיה,
• מפרובינציה דרום אפריקאית,
• לאחר מערכת טראומטית באירופה,
• אחרי שהתחתנה עם מי שברור שלא מתאים לה- בלי שתפרט,
  יש האומרים שהיא נמשכת ל abuse נפשי ופיזי,
• אביה שכנע אותה להתחתן עם רואה חשבון יהודי,
  הדוד של טרבור,
• יש לה שני בנים ממנו,
• שמשפחתו עסקה בדברים לא כל כך כשרים, שהעדיפה לא לפרט,
• היא שכבה עבורם על הגדר והבריחה את כספי המשפחה לאוסטרליה,
• אחרי שהסתבכו עם השלטונות לקחו את הכסף שהיא העבירה והותירה אותה עם שני ילדיה בחוסר כל,
• והדוד של טרבור יצא מתמונת חייהם, לבלי שוב,,
• היא, מאינסטינקט, רכשה רישיון לקזינו off-shore, מקוון,
• את המתכנתים המבריקים שגייסה באוניברסיטה במו ידיה הפכה מלוחכי שכר סטודנטים למליונרים,
• הם בגדו בה, בחבירתם למתחרים,
• והיא פשטה רגל,
• הכירה את וורן, שלפי הבעת פניה היה חסר כל מעצורים וגבולות,
• הסעיר אותה, אהבה אותו, התחתנו,
• יצרו יחד קזינו באנגליה,
• עשו מליונים, בעשרות,
  היא הייתה מסתובבת ממכונית מצי של 10 מכוניות בין בנטלי למאזרטי,
  ואנטון זוכר אותה בדרום אפריקה מוקפת ב-ארבעה שומרי ראש,
• לפי יה וורן היה מאדר פאקר עסקי, האיש הכי נדיב שפגש, שבסיום ישיבות סידר להם שלושה מרצדסים מלאות זונות צמרת,
• גמר ממנת יתר,
• וורן שלנו הותיר אותה בחובות שלא ידעה עליהם,
• וקרסיטל, בתה, שעל שמה המיזם הנוכחי,
• את הכסף האחרון שהיה לה, בעצת רו"ח טרבור היא שמה באג"ח ממשלת איסלנד, 12%,
• שירד לטימיון בפשיטת הרגל הממשלתית,
• ובשלוש שנים האחרונות מהשאריות, מגיוסים ממי שמאמין בה היא בונה על ההתאוששות בהתקפה על סין.

זה היה מרתק אם לא ארוך מדיי, תובל בהסברים מיסטיים על 'השם' על היותה עוף חול, על מי שבוגד בה ועל יכולתה הפנומנלית להתאושש.

היום היחיד שלא הייתי במועדון.

יכול להיות שעליה נכתב השיר גברת עם סלים?

יום חמישי

בייג'ינג, שבת, טיוליאדה

בצהריים, מעיר את יה בחדרנו המשותף. אין באמת תכנית. החדר אמנם מדהים, מעוצב נפלא. יש שם

• בידה, כמה אפשר לחרבן?
• דוש rain fall, כמה אפשר לחפוף שיער?
• נספרסו, כמה אפשר לשתות קפה?
• נוף, כמה אפשר לבהות?

פוגש את פאטריק, טרבור, אנטון וצ'ארלס בלובי, קומה 63, קובעים לרדת למטה לאכול, במול שבתחנת הרכבת התחתית מתחתנו. 

אז מתחילה סאגה; יה מתבאס שלא מחכים לו, שכן,

• צריך לעשות את רוטינת התפילין,
• יוגה,
• התחברות לעצמו,
• וזה שעשיתי לו קפה בבוקר שיבש לו את הרוטינה.
• לגמרי.

אז כשגומרים לאכול צהריים הוא מופיע. 
מחכים עד שיאכל. 
וסוף סוף יוצאים החוצה. 
ונורא קר. 
אז חוזרים לפתח המלון שיסדרו לנו שתי מוניות, 
ואחרי 20 דקות שאין מונית אני מאבד סבלנות ורוצה לצאת לרחוב. 

יוצאים, ואחרי שוטטות עקרה שלא תופסים מונית, יה שלנו אומר שהוא לא עומד בקור הזה, רגיש מדיי, יחזור למלון, ואנחנו בין כעס של 'בשביל מה חיכינו לך', לבין 'יותר טוב, נסתדר לבד' מתקדמים לכיוון העיר האסורה וכיכר טיאנמן. 

אז זהו, שקָר ואין מוניות. אנטון וצ'ארלס שהגיעו אתמול בבוקר בילו זמנם בשוק ענק מקורה, שחולפים דרכו. 
מתאפסים על מונית, מביא אותנו לעיר האסורה. 
15:30. כבר לא מאפשרים כניסה. פספסנו בדקות. 

מתבאסים. פונים לראות את כיכר טיאנמן. סין, מבחינתי. ענק. תעמולה מקומית על מסכי ענק, המון נוכחות משטרתית. לא טעם לא רייח ולא לב שמייח. 

מחליטים לרדת לרכבת התחתית, בין מחשבה האלגוריתמית של אנטון וצ'ארלס לאינטואיציה שלי, מסתדרים עם לרכוש 4 כרטיסים. 

יורדים ליד השוק, מגיעים לשמטעיאדה. המקומות האלה לא עושים לי את זה, שלא לומר דוחים אותי. זה מערה של עלי באבא, של חרא בזול. 

יה מבקש מטרבור להגיד לי רכוש לו טרולי. 
שמייח. הזדמנות לא להחזיר לו על נדיבותו, אבל לציין אותה. 

בערב המועדון. חוזר חלילה.

יום ששי

אוכלים צהריים מול הבניין המדהים ביותר שראיתי. גם מחירי המנות במלון, 80-130$ מנה. משוגעים. 

בצהריים נפגשים עם שני סינים צעירים. נציגי המפלגה לענייני הלוטרי. 
הם מאד מתרגשים. אני פחות. משום מה משהו לא מסתדר לי. לא נראה לי רציני, אבל אולי שבוי בפרדיגמות שלי.

הם מאוששים מהפגישה. הסינים הקשיבו בנימוס. 
אני יודע שהסינים לא אומרים לא. 
הם מעודדים. מעודדים את עצמם. לדעתי זה דרג זוטר. 

בסביבות 5 יה ואני נוסעים לבדנו ל-village, אותו מרכז מסחרי תוסס, מפואר עמוס במותגיאדה מערבית ובסינים אשכנזים. 

נוסעים לשם in-purpose, כמו שאומרים אנגלו-סקסים. יה רוצה לרכוש לבנשלו אייפוד. אם ימצא גם את האייפון 5 שזה עתה יצא, ישקול רכישה לעצמו. 

במונית שנבלעת בפקק פוסט סובייטי טיפוסי, בו מעמד הביניים התנפח ביותר מכוניות ממה שהתשתית המוטורית יכולה להכיל, נחשף ארוכות לשידור ישיר מאוסף השיקוליאדה של יה ברכישה. 
כלומר, אם אתנמך, שמעתי מנעד של מלל סטריאוטיפי שרגלו האחת צריכת מותגיאה בלתי מבוקרת נוסח רמת אביב ג', ושיקולי חיסכון עדתיים ששחר חסון עושה מהם קריירה. 

רואים חנויות ענק, שמשרתות את העשירים החדשים ונותנות השראה, או לפחות צוהר הצצה, לעניים הוותיקים. כל טוב המערב. כלומר, כל טוב התוצרת המיוצרת בסין תחת מותגים מערביים. אותנטיים. 
מחוץ לחנות אפל, עומדים חאפערים שמציעים אפלים מזוייפים. 

נכנסים לחנות- אכן נראה כמו מקדש אפל כמו בכל עיר בירה מערבית. 
התענוג של להשתכשך באופרציה עסקית שמישהו עבד בה נכון. 

יה רוכש את האייפוד, מחמיא לאחד הזבנים שהיה לו נוח להחליט שהוא מנהל החנות, והוא לא, כמעשה עמיתים לאותה קהילה על עבודה מצויינת שהם עושים בסין, שכן "ראיתי עשרות חנויות אפל ואתם עומדים בסטנדרט". 

עושים סיבוב, קר לו. 
נכנסים לסטארבאקס הענקית והעמוסה; שירותים לא בחנות- למטה, רחוק באופן שמפתיע אותי, ואם אחבוש כובע מתיימר- כ'צרכן מערבי'. 

יה מפליא להזמין קפה. 
משתמש במבטא של ישראלים מוזיקליים שחשוב להם להישמע כמי שהאמריקנית הוטמעה לחכם, אף ספחו חיוויים המשבחים ומחמיאים להם על המאמץ וההצלחה.
לאזני הערלות והבלתי נחשבות בעליל, נשמע כסוג של חריקה מלאכותית.
הפעם משתמש על המקומי גם בטרמינולוגיה שאני לא מכיר, Grande, skim וכאן השוס semi dry capuchino לתאר את תצורת הקפה המבוקש, שאולי מקובל במחוזות המונטריאולים שלו. כשמקבל את הקפה המחורבן, נוכח שגם הסיני לא הבין את הדיאלקט.

מציע לשתי הצעירות שלימינו לחלוק את המָאפִין ואת דְלִי הקפה שרכש. 
מתבאס מחוסר שיתוף הפעולה שלהן, מה שלא מונע ממנו לחזור על ביטויי נדיבותו. 

חוזרים במונית למלון. 

יום שלישי בבוקר, 9:53, אחרי הסביאה הבלתי סבירה, יה מתקשר לחדרי, מוודא – "אח שלי אתה ער?" שכן, ב- 10:00 קבענו להיות למטה.
"תודה, תודה, אהיה." מבטיח שאהיה מתבייש להודות שהעיר אותי.
"אבל אני לא אהיה, אני גמור, כל הלילה הקאתי. דם. בחיים זה לא קרה לי, הרעילו אותי."

ב- 10, הייתי למטה. גם שרון, פטריק, טרבור ואנטון.
צ'ארלס המתכנת הגאון, גם לא שרד. לא אראה אותו עד בייג'ינג.

יוצאים ליום סיור. חנויות, רואים את צ'ונגקינג לאור יום.

עיר צהובה

צהובה, נחשבת כעיר כבשן בקייץ- חום איימים בלחות גבוהה, ובשאר חודשי השנה בשל הלחות, ערפל סמיך עוטף את העיר באופן ש-

1. בשלושה ימים בצ'ונגקינג לא ראיתי קרן שמש. אחת,
2. הערפל כה סמיך, שיש אור, אך לא רואים את גלגל השמש מבעד העננים.

עיר עצומה

ענקית. נוסעים בלי סוף ורואים גורדי שחקים וכמות עגורנים גדולה יותר ממה שראיתי מצטבר בחיי. ללא חן.
כל עץ, כל עץ, נתמך בארבע תמוכות ויש פלאקארד כחול עם פרטיו.

עיר עצובה

ידידי הנערץ, שראה הרבה והיה בסין כמה וכמה פעמים, אומר על המקום, על סין, שהוא "עצוב. כל כך עצוב שאלוהים אפילו עיצב להם עיניים עצובות תואמות."
אוטובוסים מוניציפליים, אולי בין עירוניים. הנוסעים יושבים בחושך.

רואים חנות אחת מעאפנה עסוקה, מטונפת, מאויישת ועוד אחת בשיפולי מדרחוב זנוחה.

הוואן מיותם מ- 40% מנוסעיו.
משוחחים על השתייה. אני מעיק בנושא האלכוהול.
הם מבחינים בין מכורים לבין שתייה חברתית.
מבחינתם, המכורים הם תחתית החברה.
תופס את פוזיציית החנאנה שלא שותה- מה שנכון, פעמיים:

1. חנאנה,
2. לא שותה.

שואל מה המניע לשתייה הבאה. מה עושה להם את זה.
טרבור מסביר את הכמיהה לתחושת הריפיון הנעימה שבאה אחרי צריכת כמות מסוימת.
מרחיב שהאלכוהול הוא סם דפרסיבי.
מוסיף שכשהיה בקולג' השתייה עזרה להשיג בחורות, עכבות הוסרו, שנינויות הותרסו, בנות שיתפו פעולה.

מעיק עליהם עם התפישה של שותים כי 'לא זוכרים למה' וכחלק מתהליך של 'עכשיו הולך להיות 'נעים', ומה זה 'לדעת לשתות' אם כך זה נגמר? מה פה ה'לדעת'? לכמה מהידענים זו לא הפעם הראשונה שגמרו באופן שלא כך תכננו? מתיינשף עליהם וממשיך במהי ה'תרבות השתייה' והידידות המופגנת בשתייה מעבר לקצה, והעלבון אם לא משתפים פעולה, ושאר פארטיפופינג התנהגותי.

הולכים לצהריים למסעדת פאר.
הקונספט מאתמול של שולחן גדול תואם את תריסר לערך הסועדים שמכיל פלטה מסתובבת.

כמו במסעדה השנייה ערב קודם, מבשלים לעצמנו. עושר פרודוקטים. טריים לגמרי. כל מני חלקי פְּנים של מני בהמות ועופות, שבתי במקום להשחית זמנה במעבדה הייתה יכולה לבלות בארוחה ולאגור את הידע הביולוגי.

קונספט צביטת הפרודוקט מהשולחן המרכזי, שליקתו באחד משני תאי הסיר האישי, שלייתו לאחר פרק זמן, מעייף, מעסיק, ובעיקר מלכלך את הסביבה והחולצה. צויידו כולנו בסינרים. התנחמתי שללא הסינר הייתי מלוכלך אף יותר.

אחרי הארוחה הולכים לראות עוד שתי חנויות. הקצב איטי משהו. לא יודע, לא כך מתנהלים שמתכוונים לקדם משהו עסקית, אבל אני יודע?
הדבר הכי מעניין הוא שבחוץ רואים זוגות משחקים בדמינטון.

בהמשך אוספים את יה שמוכיח במופתות ואותים, לאחר שהאותות והמופתים לא ממש שכנעו, שבלילה הקודם הורעל. לאחר שהתעדכן בממצאי הסיור, אני שואל אותו "תגיד, יה, זה יקרה?" שכן אם התוכנית קורמת גוד ועירים, אני אשאר בצ'ונגקינג.
– "אח שלי, אתה לא מבין, זה קורה!" משיב לי בנחרצות יזמים.
טוב.
איכשהו באינטואיציה- הבנה כוללת הסוכמת את מרכיביה הבלתי מתומללים, מגיע למסקנה שחבל על הזמן. לא נראה לי כל העניין הזה.
כמו סיפור שלושת העיוורים שנשאלים מה זה פיל-
– "פיל זה ארוך חלק וקריר" אמר הראשון שנגע לו בחט.
– "מה קרה לך" אמר השני שנגע לפיל ברגל "פיל זה עבה, מחוספס ופושר."
– "מה אתם מדברים, פיל זה רך שעיר וחמים" אמר השלישי שנגע לו בבצה.

נוסעים למינסטריון הפיתוח העסקי של מחוז צ'ונגקינג. רשויות.
במדינה הקומוניסטית שעל פניו כולם אמורים להיות שווים, איך לא יבחינו בהבדלים המעמדיים אם לא יאובחנו ברורות?

נכנסים לבניין ממשלתי עטור במידע על הישגי המחוז, עולים לקומה 24, חדר ישיבות מהודר, ממתינים לנו עם שמותינו על השולחן מול כל כסא- לא איש יישב היכן שיחפוץ ישבנו.
ממתינים, מגיעים שלושה צעירים שמתיישבים על ספסל בפינת החדר, על אף שבהמשך יסתבר שיש מספיק מקום לכולם, אז מגיעה העוזרת, וכעבור עוד כמה דקות יִרְאָה הוד פקידותו מואיל להפציע.

סיני חסר גיל בין 30 ל- 50 צנום בחליפה ממעט לדבר סינית, וכלל לא אנגלית, מחווה לעוזרתו להטיח בנו הרצאה ארוכה, שאותי אגב עניינה, באנגלית רהוטה על קצב הצמיחה 'הבלתי ניתן להבנה ולתפישה' כמאמר ידידי הנערץ, 10-14% זו השנה החמישית ברציפות, שמסבירים את כמות העגורנים הבלתי נתפשת, כולל השקעות שהשקיעו שם גופי ענק ידועים.

נמצא לבד עם אנטון- שיחה של 'מגשימי חזון' לא הוגיו, משתף אותו בתפישתי הדפטיסטית למען ההיסטוריה, מייצר את ה'אמרתי לך'.

הולכים לארוחת הערב.
אוכל המוכן לצביטה ואכילה.
התרנגול המביט אלי מהמנה שאיש לא נגע מקרקר לי את מצב השקעתנו.

הסינים מוציאים לשיחה את שרון וטרבור.
"יה, לך תצטרף אליהם" אומר לו.
יה מתעשת, מנסה, הסינים מונעים ממנו להצטרף.

אני מבין, מניח מה אומרים, חושש מההשלכות לא משתף את יה.

אומר לו שזה ששרון וטרבור הלכו מחליש את עמדתנו.
אחרי כחצי שעה חוזרים.
לפי הבעת פני שרון וטרבור קבלו בשורות משמעותיות.
בדיעבד, מבין שהם הבינו את משמעות ועוצמת החדשות שקבלו רק למחרת, ולגבי שרון, לא בטוח עד עצם היום הזה.

בתמצית, מתוך ה- 200,000 פאונד שהעבירו טרום נסיע תנו, הסינים אמרו להם ש- 160,000 הם ל- fees והשאר לפתיחת חנויות. יה קולט. שרון מסרבת להבין, טרבור נע על ציר תמיכה בשרון למעבר לעמדת יה.

את סוף הערב הם מעבירים בשיחות קשות עם הסינים בלובי המלון שלנו.
אני משלים שעות שינה.

יום רביעי

אנטון וצ'ארלס טסו ב-6 בבוקר לבייג'ינג.
בבוקר, נפגשים בלובי כולם על ציודם- הם יסעו לביג'ין בהמשך.
אני אמור להשאר.
מבהיר ליה, שאשמח להישאר אבל ברור לי שאין טעם. בטח אחרי חדשות האתמול.

מתעורר דיבייט בין שרון, טרבור ויה, שכבר מבין שנעקץ. הוא רוצה לצאת.
שרון נחרצת שאשאר; 3 שנים חלום, 900,000 יציאתי תסמל את פוף, יגיזת החלום. השארותי את המשך התקווה. את תקוות ההמשך. התקפלותי, התקפלות החלום. היא לא רוצה.
טרבור עדיין נוטה אליה.

יה מצהיר ”I am done" וחוזר על כך ברצף.
נוסעים לארוחה צהריים ויה מגייר את טרבור.
בפתח המסעדה, מעדכנים את שרון.
הנהג מסיע אותי חזרה למלון לאסוף את שמאטעסיי.
הם מטפלים טלפונית בהצטרפותי לטיסתם.

בדרך מנסח לעצמי שישנם מקומות שאומרים 'לא נחזור אליהם' לעיתים, בהשלמת צער.
לצ'ונגקינג יודע שלא אחזור. לי לא היתה רעה. ועם זאת לא היה בה דבר אליו אתגעגע, לא רואה שום סיכוי שאצטרך להגיע אליה.
אפילו לטייל אין פה לאן.

הנהג ממתין לי למטה, לוקח אותי לשדה, חובר לשאר, הם ב-רוח נכאים.
צוחקים על הצלחות שקבלו ממארחיהם הסינים. באריזת מתנה. מעריכים שכל צלחת עולה $. זה מה שנשאר מה- 200,000 פאונד.

בונים על הרישיון לכלל סין.
כמו מנהלי תיקי השקעות שאומרים, 'לא יודעים מה יהיה מחר' בטווח הקצר, אבל יודעים שב'גדול המגמה היא חיובית', אחרת לא כדאי להשקיע. 
ואני, איש קטן שכמוני, חושב שאם לא הצליחו במולקולרי, איך למען בודהה, יצליחו בקולוסאלי?

זה הכישור שלהם, לא להתחבר ל-מה שהיה קודם, יש מעט פרדיגמיות בסיסיות, אבל ביישום לא מחוייבים לכלום אלא לבחינה מתמדת ומחודשת כל הזמן של התכנות החזון.

מתבאס שאני לא מביא ערך או תועלת.

בעיר נוסעים כשעה ונראה שנמצאים באותו מקום. כמות העגורנים 'בלתי ניתנת לתפישה והבנה' כמו שאומר ידידי הנערץ.

מגיעים למלון. מפואר. סוויטה לכל אחד מאיתנו. פינת משרד. מסך 56 אינץ' בפינת העבודה, 42 אינץ' מול המיטה, דוש, כיור ואמבטיה בגודל חדר רגיל. כל הציודיזציה שניתן להעלות על הדעת. כולל מגהץ. במחיר כלול מיני בר חפשי, וכביסה עד 60 ש"ח לאדם, רק שהחיוב על פריט כל כך יקר שכמעט לא מספיק לכלום.

קובעים עוד חצי שעה למטה. בהנחתי שיש מאחרים, מכוון את עצמי ל-20 דקות איחור. טעות. 

טלפון ממש גוער של יה שמתחיל ב"אחי…" מעיף אותי למטה כדי לראות שההתפצלות שנעשתה בשדה, עומדת בעינה. הלימוזינה עם שרון ופטריק נסעה לפנינו.

טלפון ממש גוער של יה שמתחיל ב"אחי…" מעיף אותי למטה כדי לראות שההתפצלות שנעשתה בשדה, עומדת בעינה. הלימוזינה עם שרון ופטריק נסעה לפנינו.

נפגשים עם הסינים במסעדה מפוארת. אסתטיקה מקומית- שם קוד ל-'מושקע ביותר, וכעור באותה מידה, בעיניי'. מסבים לשולחן עץ עגול, ענק, ל- 20 איש. מעליו פלטת זכוכית חשמלית מסתובבת, ועליה מונחות המנות.
הקונספט: כל אחד לוקח מצלחת ציבורית לעצמו.

והטקסים, פורצים. בכל לשון; נאומי סינים, נאום שרון. מתק שפתיים. הבעת חיבה, ביטחון, מי ייתן, ומי ייקח וכאלה. אני בפולניה או בסין? מזייפים עליצות אותנטית בכל פה.
המקומיים, כל אחד בתורו, ויותר מפעם אחת, עושים סבב אישי בין כל הנוכחים, מוזגים יין אורז, לכוסית הקטנטנה מברכים את המסב שעומד לצורך כך, מריעים kampei, ומערים בלגימה אחת.
בסבב הראשון אומר ליה שלגרסה המקומית של הסאקי לייט היפני, זֶקֶק האורז השקוף המקורי מבחינתם, על 70 אחוזיו האלכוהוליים, יש ארומה של שמן מנועים.

אחרי כמה סיבובי טקס, הייחול שהטעם ישתפר מניב את קביעתי שלנוזל עפיצות של שמן מכסחת דשא- חם, משומש ושרוף.
למה טקס? מפני שממד ההסמלה קיים; אין ידידות- כאילו. חביירות אמיצה. אינסטנט. במקום הדבר האמיתי.
עשרות סיבובים. אנחנו משתלבים בתרבות, oh yeah. כמגדלור באפילה.

אבל האוכל- פצצות לחיך- לא החלטתי האם האוכל הסצ'ואני יותר טעים או חריף. טעים לי במידה שלא תיאמן.

כחרבן מסיבות ידוע, מציק ליה בשאלות 'למה…?' ו'כמה…?' ו'הם…?' ובכלל מטיל ספקות בחשיבות הטקס.הוא, שעבר כמה כאלה בחייו, משחרר עלי את הקלישאות ומרביץ בי תורה בנוסח- זה מה שמקובל בקהיליה העסקית, וכך נוצרת ידידות, ונשברות חומות, ומתהווה ואחווה, ו-אללה ודוניה וזירגי.

וכן, נורא רוצה להשתכנע, אבל שוב נשאר בבוייבריק שלי. כלומר חושב שזה בולשיט חסר טעם, רייח ולב שמייח, וניתן לעשות עסקים לא פחות טובים/ גרועים ללא השיטיונות.

וכן, נורא רוצה להשתכנע, אבל שוב נשאר בבוייבריק שלי. כלומר חושב שזה בולשיט חסר טעם, רייח ולב שמייח, וניתן לעשות עסקים לא פחות טובים/ גרועים ללא השיטיונות.

משתף פעולה עם מי שעושה אתי את הטקס, משתדל כמה שפחות, וולונטארית לא שותה בכלל, עברתי את הגבול שלי.

ויה שותה. כמי שבריאות ילדיו תלוייה בכמות. כמו מלח אירי. יוזם סיבובציות, מראה לכולנו שהוא 'יודע לשתות' ואף מתגרה מדי פעם באחד הסינים שירימו קמפיי מולו.
כשהוא מבטיח לי שיעמוד על ראשו, אני מבין שהראש ירד לו לאלכוהול, ונפל לו. אומר לו שיעדכן בתוכניותו האירובית לשרון, כדי שזו תניא אותו.

ו-כן, סין, מעשנים ליד השולחן. למורת רוחו של יה, שלא סובל את עשן הסיגריות.

אחרי ערב של סביאה ושתייה בלתי סבירים, יוצאים, רק כדי להיכנס בהרכב מעט יותר מצומצם למכוניות שמסיעות אותנו, למסעדה מעט פחות יוקרתית.
שם נפתח הכל מחדש- כאילו לא אכלנו לפני פחות שעה.
יה מאבד את זה. "יה, אולי לפני שנכנסים תקיא?" משיא לו עצה שהייתה מעצבנת אותי.
– "בסדר," להפתעתי מקבל את הרעיון "כנס אתה, אני אסתדר."
– אני מתרחק ממנו מטר, רואה אותו תוחב אצבע מיומנת ומקיא.
לא, לא את נשמתו, להלן המצאי:

• סך הכל שלוש פעמים,
  • בכל סיבוב 6 (סָפור) מנות, הכוללות
    • תערובת פיחס מוצק, ובעיקר שמיחס נוזלי
      • שחלקו הקטן אך המאד נראה לעין, כאמירת השיכורים באנגלית, “puked on his shoes”.

ואני, כזכור לקוראי האהובים, אמנם נמצא לידו, על אף התעקשותו שלא, וכידוע, לא מלאך אני ואף לא שרף- כולי מעט מאד שומר, בעיקר שדבר מקיאו לא ידבק בי, ובעיקר ואף יותר- צוחק. נקרע, אם אשמור על יושר אינטלקטואלי.

מדי פעם יה משחרר הגיגים ותובנות על סין האומה, על המקום ועל הסיטואציה.
אני שלא מתפעל מעומק סקירתו, לא מתעלף מרוחב יריעתו ובפועל קופא בחולצתי הדקה, משדל אותו להתמקד במלאכת ה-מוקֶא ולא להסיח את תודעתו לסוגיות סוציו-גיאו-פוליטיות ערטילאיות בעת הרת גורל, קיא וקור זו.

לאחר שהתאושש ועשה שְמיר ללכלוך נעליו, נכנסים למסעדה.

הקונספט הפעם, dyi, עושים בעצמנו: המנות מסתובבות על מגש מעל השולחן העגול, לפני כל סועד מונחת גזיה עם סיר חצוי לשניים שבחלקו האחד נוזל שקוף ובשני אטום ומתובל באופן שונה. השיטה- לוקחים מהמנות הכלליות, ושולקים בנוזל, שולים ואוכלים. ושותים.
מיציתי. 

שרון מעברו השני של השולחן מספרת לי משהו, בשקט, באופן שאינני שומע דבר- אני גם שיכור, גם שמיעתי כבר איננה כשהייתה, וכשהייתה, הייתה לא משהו, הרעש איום וזוועה, ובעיקר היא עושה זאת בתנועות פה מוגזמות דרמטית, בלחש, ובמבטא דרום אפריקאי. אני לא שומע דבר, לא מבין כלום, אין לי מושג what the fuck she is talking about. מהנהן. מקווה שבמקומות הנכונים.

צ'ארלס התכנת הצעיר, הגאון, מרגיש שהוא ב(ח)בית האלכוהול של עליבאבא, שותה ככל שיכול לשאוב, אולי שואב ככל שיכול להערות, לא יודע, מעיק על סביבתו בתעלולי קסמים עם מטבע.

ייה, יוצא לתת במו פיו על המדרכה. יוצא איתו, והוא נותן. אני מפציר בו לחזור למלון. האיש הרגיש מתרעם וגוער בי "תגיד, השתגעת? הסינים ייעלבו!"
אני, ללא הועיל, מתיר את רסן אשכנזיותי חסרת האמונה ונטול האינטליגנציה הרגשית ומטיח בו "תגיד אתה באמת חושב שמישהו באמת נעלב מזה שיה יילך? יאללה בוא."
לא עוזר. נכנסים. אוכל קצת, מערה מעט אלכוהול, ועומד על כך שיעמוד על ראשו.

אני מבין שאת השטיק הזה כבר ביצע בעבר, אז מטיח בו אחריות ותבונה- כלומר אם נגזר שייעשה, בוא נגמור עם זה, ו"יאללה קדימה הפועל. בוא תראה לנו אם אתה מסוגל לעמוד על הקרחת".

אני שם כדי לתפוס אותו, להחמיא לו על כוונתו, ולהפציר בו לפרוש בשיאו.
והוא אין לו כל כוונות וויתור. גם האקרובטיקה הכושלת ספחה את תשומת לב תריסר האנשים.
מנסה שוב, ושנים של תרגולי יוגה השתלמו- האיש נעמד על קרחתו.
הסינים והדרא"פים משתגעים.

האוכל, שוב, מאיים לו לצאת מוקדם יותר משמתכוון ומהנקבים הלא נכונים, בטח לאחר התרגיל. מוציא אותנו בשלישית ולאחרונה החוצה.
לאחר שמאביס ומשקה את נעליו, הוא מתרצה שאזמין מונית. ועד שהמונית מגיעה, הסיני מפציר בו להישאר, בסינית עתיקה, ויה שחרד לכבודם גורם לי לשחרר במורת רוח את המונית.
פעם נוספת מזמינים מונית, ובעצם מבין שהאיש לא רוצה לפרוש.
לבסוף נעתר שנתחב לוואן,
מתעכב להגיד שלום איטי לכולם, ובעצם כולם מחליטים להתפזר ומצטרפים. אז משתחררת אישיות הילד המועדף בחוג לדרמה והוא מוכיח לי- "אתה רואה, אני הולך ושום מסיבה לא שורדת." מה שנכון.
בחצות, לאחר הסעות, ארוחת ערב כפולה ושתייה משולשת מגיעים למלון.

בלובי, נערך קונסיליום בו יה סוחף אותנו לצאת לסיבוב נוסף.
חצי תריסר גברים, יה, פטריק ההונג קונגי, טרבור המשקיע, אנטון מנהל ה- IT, צא'רלס התכנת הגאון, והמתעד הנידף אישיותית של שורות אלה, שאכלנו יותר משמותר, ושתינו יותר ממה שאסור מתנקזים בהליכה של כמה מאות מטרים למתחם הדיסקוטקים של צ'ונגקינג.
ההליכה משיבה לאנשים את דעתם במובן שהתפכחתי, יופי יכול להערות עוד.

נכנסים למוסד שפטריק מכיר. מקום ענק, ים סינים בעשרימים המוקדמים שותים בירות או קוקטיילים צבעוניים ומנשנשים פירות על סלסלות ניירוסטה. מין קונספט לא מוכר (לי) שחוזר על עצמו.
מוזיקה מערבית מחרישת אזניים, והנוער מחולל בלהט לאור ריצודי תאורה לייזריים.

ייה מתפעל מהאנרגיה ומדווייח: "אחי, וזה עוד ביום שני". טוף.

החבורה מתיישבת, לא מצטרף, עושה סיבוב תופס את תנוחת הינשוף בעמדת תצפית.
לא קורה הרבה אם לא סופרים את הזמנת יה של 50 בקבוקי בירה. חמישים.
נחה עליו ההשראה שקיבל מהגמבינואים, שותפיו, ווורן, בעלה לשעבר של שרון, שהיה, כך על פי התרפקות יה, מבטא את נדיבותו במהילת ביזנס עם פלז'ר בקיום ישיבות של עשרה אנשים ובסיומן היו מגיעות שלושה מרצדסים מלאות בנות.
המלצר שהביא את הבירות, עומל וחולץ את פקקיהן. עד האחרון שבהם.

יה מייצר אנרגיה אנרגיית פארש, במקרה זה, אם אתיינשף שולה שניים שלושה בקבוקים, חופן אותם בנון-שלנטיות והולך להציע לבנות כדי שיצטרפו לשולחנם.
הצלחה. לא מי יודע כמה, אבל גם לא כישלון מוחלט.
חמוש בזוג בירות הוא הולך לדבר ארוכות עם מישהי.
נמאס לי. שולה את כולם.

יוצאים לרחוב, ילד כבן 5 דורש נדבה. כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית. הבריטי טעה, ונתן.
זה היה אפריטיף.
אז מוגשת המנה העיקרית; אחותו בת ה- 6 הצטרפה לקמפיין. היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו עשרות מטרים ודקות רבות מנקודת ההשקה. המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר בסינית של פטריק ש׳זהו, יותר לא תקבלי׳ הביא לסיומו.

הלכנו לישון בסיכום שב- 10:00 בלובי למטה, הסינים יקחו אותנו לסיור חנויות לוטו.

יום ראשון

חוברים לשאר החפיירים.
איך שיורדים מהטיסה מחכה לנו נהג למלון W. יה שונא את הונג קונג. "אי אפשר לנשום פה", מתלונן. 
מבין מה אומר. גם מסכים. לא כל הנוצץ זהב, לא כל הגבוה מרשים, לא בכל דָחָס יש חיים.
במבחן ה'חזרה', האם רוצה לחזור להונג קונג אחרי הפעם השלישית שהייתי שם- התשובה לא השתנתה מהפעם הראשונה.

אנחנו למדים שהמלון ב-Kowloon, לא באי הנכון. משקיף על העניינים, כמו הילד עם האדמת שמשקיף על חבריו מהמרפסת. באסוש. 
"לא יודע מי גילה ראשון שהמיים רטובים" אני מתפלצף "מה שבטוח זה לא הדגים, הם נמצאים בתוכם." כלומר מבחוץ הונג קונג נראית מדהים. במיוחד בלילה. 

הרגשתו משתפרת, כשאנחנו מגיחים לקומה 6, שם הלובי מדהים, וחוברים ל

1. שרון ענן מדרום אפריקה היזמית והמחוללת,
2. טרבור אחיינה, רואה חשבון שותף ומשקיע,
3. אנטון, דרום אפריקה מנהל פיתוח התוכנות,נראה שתי טיפות זיעה, וודקה כמו נדב הנפלד,
4. צ'ארלס מפתח נראה ועם מניירות של גאון, אין לי סימוכין עצמאיים,
5. פטריק, ה'לך-תביא-לי' ההונג קונגי, סיני צעיר ומהודר עם גינונים של איש עסקים מערבי, מי-שממש-כמעט עשה את זה בעסקי הלופט גשעפט, ברור שיש מוטיבציה בשמיים, ואם לא ימעד בשיקול דעת מוטעה שימיט עליו אסון, ירווה את רעבונו להצלחה, ישביע את צמאונו לכסף, שנולד בבלפסט אירלנד,

שכבר הגיעו יום קודם, יה ואני.

מתארגנים על החדרים. קומה ארבעים ושלוש.
לא זה העניין. גם לא המראה. זה החדר. כזה- לא ראיתי. 'בטוב טעם'.

יורדים אחרי התארגנות 20 דקות, אני עדיין אלמר הצייד, מסבים על פטיפורי זהב וקפה חרא,
מתעדכן בעיקרי התכנית:

• שרון עובדת עליה 3 שנים, בהם
• גייסה 900,000 פאונד, רובו מהונה האישי, שהולך ומצטמק באופן מדאיג מאד ביותר,
• 200,000 פאונד הועברו (מאוחר מדיי, לכן נדחתה הנסיעה מהחודש הקודם) למאכערים בצ'ונגקינג, כדי
• להוציא רישיון להפעלת חנויות שם
• – עסק שלא באמת מעניין אותם; יה הצהיר שמצא מי שידביק לו את האופרציה הזו, אלא
• רוצים את הרישיון לכלל סין.
• הם יסעו לבייג'ינג להיפגש עם המאכערים המקומיים ורשויות הלוטרי,
• ישאירו אותי למצוא חנויות ולהקים את הרשת.

אחלה תוכנית. באמת.

אישית, אני יאירי, בנם של ריטה ודוד מחולון, לפני שהייתי מוכר לסינים לוטרי הייתי משקיע

• בלימוד מכירת קרח לאסקימוסים,
• בטירונות שיווק חול לאלג'יראים,
• בהמשך הייתי עושה סטאז' התמחות בשיווק גשם לבריטים, אולי הייתי מתמקד ב-טל,

לאחר מכן, אם הייתי צולח מטלות אלה, הייתי מתפנה למכירת לוטו לסינים. אולי.
אבל כזכור, לא הביאו אותי לסין שאחבוש את מצנפת הטבחים, לא את קסדת החשמלאים, ולא את ירמולקת היזמים.

קובעים להחליף בגדים וללכת לאכול ערב. כולם חמים על אוכל סיני. פטריק בתבונתו מייעץ ש'לא כדאי, יהיה לכם מספיק מזה', ומתמקדים במסעדת בשרים. פצצה.

מצטרף אל שבעתינו ד"ר ג'וני הו, הונג קונגי עם השכלה בריטית, ד"ר לפסיכולוגיה, שהשקיע מעט כסף ביוזמה, ואמור לקשור את הקצוות מול היוזמה הלאומית.

הם, שרון, טרבור, יה, פטריק וג'וני דנים ביישום היבטי התוכנית.
כשאני מבין שהם פחות תפעוליים ויותר מזינים תודעתית מטעינים עצמם באנרגיה חיובית, האשכנזי חסר האמונה נטול האינטליגנציה רגשית שלי מפנה תשומותיי לאנטון המתכנת, שבהומור האנגלו-סקסי האינטליגנטי הזה מפרק אותי, ואני מתוסכל שאת חלקו בכלל אני לא מבין הן בשל מגבלות הבנת ניואנסי השפה והן בשל מבטאו הדרום אפריקאי.

בהליכתי לשירותים, פטריק ההונג קונגי הנאה והאלגנטי נכנס אחריי, כמו בסרטים, ומבהיר לי שאין לי סיבה להישאר חודש בצ'ונגקינג, חבל לי על הזמן.
מבין שאני מהווה לו סוג של איום, שהוא לא צריך אותי שם. רואה בזה מעניין, המשך יבוא.

ג'וני מלמד אותנו את עקרונות הכתב הסיני. שפת סימנים. משרטט כמה סימנים. אייקונים. כמו כתב מערות. מסביר שיש למעלה מ- 3,000 סימנים, וכן ייצרו סימנים פונֶטים לביטוי צלילים כדי לתעד שמות.
רואה את השלטים, אדם נכנס. ואדם נכנס דרך פתח.

בסיום הארוחה נפרדים משרון, פטריק וג'וני, וחמשתנו נוסעים לאיזור הבילויים של העיר.
יה נוטל את ההובלה, וכולנו נשרכים אחריו בחיפש מועדון Spicy Fingers, שהותיר בו זכרונות מתוקים. לא מוצאים. אבל הוא נחוש, רצון הנחושים, כמו ה' בקובה, הנחוש למצוא קפה מחוץ להוואנה, רק שבקובה לא זכינו לאספרסו, ויה לבסוף מוצא את המקום. ואכן יש שם להקה שמקאברת היטב, לפחות לאוזני הערלות.

מיצינו שם. יה רוצה לממש, ללכת לעוד מועדון. לא נעים לו מהאחרים, מנער אותם בנחרצות מעודנת. גם אני רוצה לחזור לישון, אבל הוא מבקש שאשאר. מגייס. נשאר.

מחפש איתו, סחור סחור, מקום מסוים. רואה מדרגות, למקום ללא שלט, יורד ומוצא. מועדון שבאופן מפתיע הבאים בשעריו נחלקים לשניים:

1. בנים בנות (ברור),
2. הבנים לְבָנים, הבנות מקומיות.

איך שנכנסים רואה מישהי בעלטה.
"לך עליה" ממליץ לו, מביית אותו לכיוונה, "נראה לי שיש בה חמלה." 
הוא פונה אליה, מדבר איתה לוקח אותה לבר, גם הגוף גבוה ונאה. מדברים. הוא מזמין להם משקאות, ועוד סיבוב, ועוד. 
ואני תוהה, בתחילה לעצמי ובהמשך בצרחות לאזניו כדי להתגבר על רעשי המוזיקה, מה לוקח לו כל כך הרבה זמן- הוא אומר שהוא 'נהנה מהחיזור'. חיזור!? מ'המשא ומתן', אני מתרגם. לעצמי.

חוזרים במונית. מתרסק על המיטה במלון המדהים. 
למחרת, יום ב', הוא מעיר אותי טלפונית, קובעים שאאסוף אותו, דופק לו בדלת. 
סורפרייז, פותח לי ת'דלת עטוף טלית.
"מופתע??" שואל אותי.
"מה פתאום?" אני משקר, מנסה לגלות אינטליגנציה רגשית נדירה,"איך היה?" שואל אותו. "איך היה?" שואל אותו. 
"בסדר", משיב, "לא ישנתי כל הלילה, לא הרגשתי טוב וגם לא נעים מאשתי", ושיתף שאורח חייו הוביל אותו ל"התהוללות" שפה שלו, טיפול זוגי, פסיכולוג לו ולאשתו, ועכשיו הוא "בסדר, עם נפילות קלות".

מתארגנים על נסיעה לשדה התעופה לטיסה לצ'ונגקינג, מתעקשים לסוע במוניות מפוארות ולא במטרו דור טו דור, ומגיעים על הקשקש.
שרון, טרבור, פטריק, יה ואני במחלקה הראשונה, אנטון וצ'ארלס – שהתעקשו לסוע ברכבת ולכן הגיעו לפנינו – לא יודע למה ייחלו, שיצדקו ואנחנו נאחר, או שלא – בתיירים.

לפני העלייה למטוס, יה מצהיר באוזני באופן שלא ניתן לפרשנות, שהוא צריך לחרבן. עכשיו.

מבקש שאשאר איתו. אני תוהה האם רוצה שאחתוך את הנייר לקוביות או שהעניין הוא שאם ייאחר לטיסה שלא יישאר לבד. נשאר איתו.

דלת המטוס נסגרת עלינו, מהצד הנכון.

לשאלה 'למה פונה אלי', הרי אין לי כישורי ניהול לוטרי, תתכנה תשובות רבות.
להלן אציע כמה:

• הוא מכיר אותי, בקושי, אבל נוצרה היכרות,
• אני זמין,
• לטוב או לרע, זה לא הכישורים, שאינם, זה האופי המסוים, הכישורים החברתיים.