הערכת דקות קריאה: 17 דקות, בערך 🙂הזכות להפסקת חיים, כשהחלופה גרועה יותר
חיזוק תפישה, 'חייך, חיי, קודמים לכול.'
ערערור פרדיגמה 'חיי, בכל מקרה ומחיר'.
הקדמה
התאבדות, החלטה
בעלי חיים תבוניים שמים קץ לחייהם במצב בו רואים בהמשך חיים חלופה גרועה יותר מהפסקתם.
והם יכולים לממש.
איסור המתה גורף
סוציו־אבולוציונית, חברות שאסרו מוות התפתחו ושרדו.
קל ויעיל יותר לאסור מוות. כציווי. בלי הסברים.
חריגות מהאיסור הותרו כאילוצים השרדותיים; מאפשרים התגוננות מול מי שמאיים על חיים.
נושא מורכב נתון למחלוקות ופרשנות, אך הכרחי.
חברות אפשרו להנהגה שלהן את הזכות להרוג את מי שמאיים על חיים בתחום סמכותן:
- התארגנות מול אויבים חיצוניים שמאיימים על הקהילה,
- או על חברי קהילה, כעונש או הרתעה על היותם נתפשים כאויבי חיים של אחרים.
ככל שחברה התקדמה היא הסירה או מיעטה להשתמש בפְּרֵרוֹגָטִיבָה זו.
המתה עצמית היא נושא מורכב, נוגד טבע מתונת לחיים ולהתרבות. בעלי חיים לא נוהגים להמית את עצמם, שרידותית. ככזה היה נדיר ונדרש להתייחסות מופחתת.
התרבות היפנית מעריכה מתאבדים טקסית – חרקירי, סֶפּוּקוּ מחמת בושה או ג'ונשי כנאמנות לאדון.
טייסים מתאבדים כונו קמיקזה – רוח אלוהית.
החל מהמחצית השניה של המאה העשרים, ובהאצה, חברות מתקדמות נדרשות לנושא של המתה עצמונית ככל
- שתוחלת החיים מתארכת,
- שתפישת 'בריאות' מושפעת יותר מבעבר מבריאות נפשית מאשר בריאות פיזית,
- שאריכות החיים ומורכבותם מזמנים רצפים רחבים יותר של תפישת בריאות התודעה ('נפש' הוא מושג דלוק), או העדרה.
- שהגבול בין בריאות מנטלית לפיזית מטשטש, הפרשנות מתרחבת ונתונה ליתר מחלוקת.
עם זאת, ועדיין, בשל אי־יכולת שינוי התוצאה של המתה עצמונית, יהיו מי שיצדדו במניעת מעשה התאבדות.
בשם חמלה אינסטינקטיבית מוטמעת
'לא זוכרים למה' אני קורא להטמעות סנטימנטים באמצעים חינוכיים ודתיים, שהתקבעו כרציונל, אף שלא עמדו במבחני בקרה וערעור,
בתרבויות מערביות, אלוהיות, התפישה הערכית מוסרית מתנגדת להפסקה וולונטארית של חיים.
תפישה זו גוזרת על תודעה במצוקה, לא מרוצה, את סבל המשך חייה כ
♠ התניה חברתית,
♣ ובשל סופיות השלכות המעשה.
גישתי
תודעתי, תודעתך – התשתית לכל
כל מה שיש לך, לי, זו תודעה. לך תודעתך, לי תודעתי.
זו מערכת ההפעלה שלנו.
היתר, כולו, הוא נגזרת של תודעה.
תודעה שגוזרת על עצמה מוות באופן עצמוני היא, בהגדרה, תודעה במצוקה; שואפת להחיל על עצמה את המעשה המאג'ורי ביותר שהיא יכולה להפיק: עצירה, כיבוי, סוף.
אני טוען – לא להכנס לשם,
'חירות הפרט' מבטאת גם את אפשרות נקיטת מעשה זה, שכן זוהי פעולה פנימית אוטונומית, שאם אינה פוגעת פיזית באחרים אין למנוע אותה.
גישה נורמטיבית
אני נרתע בתרעומת מהגישה הנורמטיבית, סאחית, קונסרבטיבית, קונפורמית, רווחת, המשווקת בחוסר אחריות לתודעה במצוקה, ש'אל תעצרי! החיים יפים ושווים המשיכי. יהיה טוב.'
גישה זו חסרת אחריות מפני שמשווקיה מקדמים מסר שמתאים לחֶברָה, (אולי) לעצמם.
לא לחיים את חיי המצוקה.
שווקנים אלה לא יחיו את חיי מי שבמצוקה, ולא עם התודעה מדווחת מצוקה. אינם לוקחים אחריות על המשך חיי הסבל והמצוקה של התודעה האחרת
ערך 'חיים': בכל מחיר | מעל הכל
ערך 'החיים בכל מחיר' הוא הבניה חברתית שהוטמעה, אומצה וטופחה לטובת תפישת מנהיגי הקהילה את טובת החברה (וכפועל יוצא את של עצמם).
בסיסו של ערך זה הוא אינסטינקט של פרט לחיות. בכל מחיר. אם אני רוצה לחיות בכל מחיר, אבין את רצונך לחיות בכל מחיר.
ככזה אין ערך עליון על ערך זה.
מכאן הערך הורחב לחיי פרטים אחרים.
ערך זה לא ניתן לתחזוק מלא ונתון ליישום משתנה.
המשאבים שהורעפו על דונלד טראמפ כשחלה בקורונה שונים דרמטית ממשאבי החברה שהוקצו לחולים אחרים. במטוס ראש ממשלת ישראל הותקן חדר ניתוח, בקרית שמונה העיר – אין.
גישת ה'חיים בכל מחיר' הוא אתוס שרואה את לכידות החברה, את משמעות מנהיגיה ונסמכת על אלוהות ועקרונות מוסר מוטמעים. מימושו לא אפשרי. מאידך, קיומו מקבע שאין ערך מעליו. וזו משמעותו.
הגישה של חיים כ'ערך עליון' שאין מעליהם, גם אם לא ניתן ליישם אותם באופן מוחלט, מתייחסים בהבנה לרצון אדם לחיות, ובמשאבים שיש להקצות להמשך חיי אחרים.
וכאן נעשתה ההרחבה הבעייתית:
גישות אלה אינן רואות את חיי הסבל של תודעה שמאסה בהמשכם, אלא מטפלות באתוס, ברעיון.
המשך חיים לא ראויים
תודעה קובעת לעצמה, על חייה שלה ושל אחרים האם הם 'חיים ראויים' או שאינם.
בעוד שתפישת חיי אחרים כ'לא ראויים' אינה מכילה את הזכות להפסיקם, קביעה עצמונית שכזו של פרט על עצמו – לתפישתי כן.
כהבניה חברתית מוטמעת חונכנו לחשוב שיש להותיר אנשים בחיים בכל מקרה ומחיר. מסיבות ברורות.
אני משער שרבים המקרים ששימת קץ לחיים פטרה את סביבת המתאבד מתעוקות שלא מודים בהן, לא בפני אחרים ולא בפני עצמם.
לא ניתן לתיקון
גישה משפטית ליברלית גורסת ש'יש להותיר עשרה פושעים חופשיים מאשר לכלוא חף מפשע אחד.'
גם ליברלים, לא כל שכן אמוניים הרואים באדם בְּרוּא־אל שאסור ליטול חייו, מרחיבים את הגישה להימנע מאישור המתה בשל חוסר היכולת לתקן טעות.
אם תודעה מכריזה על עצמה ש'זה מה שאני רוצה', לתפישתי, מייתרת את הסוגיה.
זכות בסיסית
אני גורס שהזכות להפסקת חיים היא זכות בסיסית של בעל החיים, שלך, שלי, של הריבון והאחראי על חייו.
כיישות ריבונית, הרשות והסמכות להחלטה לממש את הפסקתם נתונה בידיה, תהא הסיבה אשר תהא.
מניעת החברה – לא
החברה היא גוף אמורפי ששולט באמצעות מנהיגים ומוסדות על (ריבוי) היבטים של חיי הפרט. נו, הקלישאה הזו, הלא־בלתי־נכונה של 'וויתור מוסכם והכרחי על היבטי חירות לטובת ביטחון וטוב מצרפי', שעדיף על אלטרנטיבה כאוטית של אנרכיה.
החברה אינה ריבון על תודעת פרטיה.
החברה היא ריבון מוסכם על הנכסים המשותפים למרכיביה.
כדאי שלחברה יהיו כלים וסמכויות להיטיב עם פרטים.
אם מכירים במגבלות ריבונות החברה, שאינה כוללת את תודעת הפרט, אין ואל יהיו לה כוונה ויכולת מניעת הפסקה וולונטארית של חיי פרט ריבון.
גחמה? סיבה למניעה
יש הטוענים שמעשה הפסקת חיים הוא 'גחמה'.
- מה זו גחמה? החלטה רגעית שבדיעבד תויגה כ'שגויה', שאם יושמה תניב חרטה?
- אם מעשה יוכתר כ'גחמה', תתכבד התודעה ותקח אחריות על מעשיה. כולל גחמותיה שלה.
- כדי למנוע גחמות על כל מעשה לעמוד למבחן האם הוא בבחינת גחמה או לא. מי היישות החיצונית לתודעה שתבחן? להלן הגבלת חירות. אני לא מסכים לכך
- גם אם שימת קץ לחיים היא 'גחמה', עדיין, בשם מה ולמה למנוע אותה?
חרטה
השימוש במונח 'גחמה' מכיל את 'היו מי שמנעו מהם את מימוש גחמתם, והם שמחו על כך שהמעשה נמנע.' אותה חרטה בעקבות ניסיון כושל או רצון לא ממומש מהווה נימוק עיקרי במניעת התאבדויות בשימוש מי שמתנערים מהסיבה הדתית.
- אינני יודע כמה מאלה שלא מימשו את רצונם להתאבד אכן באמת התכוונו להתאבד. כמה רק רצו להחצין מצוקה כקריאה לעזרה.
- אינני יודע כמה מאלה שמביעים שמחה על חוסר השארותם בחיים אכן שמחים על כך.
- האם מי שניסו, ולא חזרו על המעשה שוב, בעצם מעידים על כך שהעובדה שנעצרו היטיבה עימם?
- האם ניסיון נוסף הוא המעיד שהגחמה לא הייתה אמורה להיעצר?
- אולי הם עדיין חיים בסבל לטעמם ולא אזרו את האומץ לחזור על המעשה?
- לא ניתן להעריך כמה מאלה שמימשו את הפסקת חייהם היו שמחים אם 'גחמתם' הייתה נבלמת. הם אינם.
נחמה
אני מוצא בהתאבדות שהתממשה כמימוש כוונה מקדמית.
ככזה, המעשה בעל ערך חיובי, במובן שבעל החיים והעניין העיקרי מימש את רצונו – הפסקת 'כך אינני רוצה יותר'. מבחינתי, יש לכך ערך־על.
בכשל היישום, יתכן שהמצב החמיר, הנטל על העצמי ועל הסביבה גָדֶל אף יותר.
ציפיה ללקיחת אחריות מונעת
הציפייה של מי שרואה בחייו כ'לא ראויים' שימנע את מימוש רצונו בשם 'גילוי אחריות' לשאריו מגוחכת. מי אמר 'אידיוטית'? הצחקת להם את החבל, האקדח, הגלולות, הגשר.
אדם יכול ומגלה אחריות לתודעתו. רק לה.
מתוך כך הוא פועל מול אחרים. לטובתם מתוך תפישת תודעתו.
תודעה הגורסת שהאלטרנטיבה לקיומה – הפסקת חיים – ראויה יותר מהמשכם, אין לצפות ממנה שתעסוק ב'איך שאריה יקבלו את הפסקתה העצמונית'.
הכרזת תודעה "אינני מפסיקה את חיי כי אני חשה אחריות לשאריי" מחצינה מצוקה. ביטוי כְּזה מבטא שהתודעה שוקלת את הפסקתם, בבחינת ביטוי מצוקה.
תודעה המצהירה הצהרה מעין זו מבקשת לספוח אמפתיה מוסרית, על היותה 'מתחשבת' ובה בעת קורבנות.
אינני עושה מבחן תקפות ל-למה באמת תודעה מכריזה לא מפסיקה את חייה;
♠ גם אין לי את היכולת לדעת מה ה'אמת',
♣ וגם כי האמת בהקשר זה כל כך מורכבת ולא חד משמעית, שהיא כבר לא ישות אחודה, אינה אמת, וככזו ממילא אינה חשובה 
.
ההבניה החברתית יוצאת מנקודת הנחה ששארי מי שרואה בהמשך החיים עדיפה להם על הפסקתם.
אני לא בטוח שהשארים אכן רוצים בהמשך החיים של מי שחשים שחייהם אינם ראויים.
בכל מקרה לא ניתן להוכיח לכאן או לכאן.
אומץ
'אומץ' מקושר לנאבק על המשך חייהם. כחלק מקמפיין שימור חיים.
לא כופר בכך.
עם זאת המשך חיים הוא ברירת מחדל; מוח מתפקד, לב פועם, תאים מתחלקים, הפרשת נוזלים. וולונטרית, אוטונמית.
הפסקת חיים עצמונית מצריכה אומץ:
- נוגד אינסטינקט קיומי,
- אין חזרה,
- בכשל המצב הרע התחילי עלול להיות רע יותר,
- וייתכן שאז תמנע יכול נוספת להפסקת חיים.
המתת חסד
ביטוי נורא. מה זה חסד?
מתן טובין לאחר, במצוקה, במטרה שהאל יתגמל את הנותן?
עוד ביטוי אמוני קהילתני, יעני מוסרי.
מבחין בין שתי תצורות של הפסקות חיים:
♠ כשתודעה מבקשת באופן מודע וקוהרנטי להפסיק את חייה.
בפשטות יש לכבד את רצונה, אין כאן חסד.
♣ תודעה לא מתקשרת. חיה באופן שיש להניח שבהיותה מתפקדת הכריזה 'לא רוצה בחיים לא ראויים בהן התודעה לא מתפקדת'.
(מעט) יותר מורכב לתקף בקשה זו.
לשיטתי יש לכבד את הרצון, שכן מהות אדם היא תודעתו. אם כשהתודעה תפקדה זה היה רצונה (נניח כמו הרצון שלי, שבחיים לא ראויים – אומת), יש להפסיק את החיים.
אין כאן חסד.
אולי החסד הוא כלפי הנותרים שנפטרו מעונש חיי מי שלא מעוניינים בחייהם.
אישית
אני רואה מצב אפשרי שלערכיי היום, אני אגרוס ש'כך, אני לא רוצה יותר'.
פרקטית
מקווה שעד שמצב זה יתממש אוכל לרכוש בפארם הקרוב, ב- 32 ש"ח, את צמד הגלולות, הוורודה המרדימה והסגולה הממיתה.
מקווה שכשאגיע למצב כזה אוכל לממש.
מעריך שיש אפשרות יותר מסבירה ש-לא אוכל.
לכן גם טקסט זה .
ואם לא אוכל לממש, מקווה שיהיו מי שכן יעזרו להפסיק את חיי, בפכחון משער שגם הסיכוי לכך קלוש,
מתי?
[כמו במסע בחו"ל שעדיף (היה לי) להתבאס על חזרה מוקדמת, מאשר להצטער על מאוחרת יותר] במסע החיים אני מעדיף לצאת שנים מוקדם מדי מאשר ימים מאוחר מדיי.
מוקדם
לצאת מהחיים מוקדם מדי זה כשתודעה מחווה לעצמה – חיי ראויים.
מאוחר
זה לחיות חיים לא ראויים כפי שאני מגדיר כעת 'חיים ראויים'.
המודיפקציות הקיימות משנות את ההגדרה על ציר זמן ומצב בריאותי. יתכן שמה שנראה לי כעת כלא ראוי ייראה לי אז עדיין עדיף על אלטרנטיבה. במצב תבוני יש כמובן לפעול על פי רצוני באותו עתיד.
'מאוחר מדיי' זה שניטלה ממני היכולת להפסיקם.
בוחן
אשאל "יאיר, האם חייך ראויים?"
בתשובה חיובית – המשך חיים.
אם אלקה ב'שיטיון' במובן שאחת, רק אחת, משלוש הדמויות הקרובות אלי תחשובנה שבמצבי כעת לא הייתי רוצה 'לחיות כך' הייתי מעדיף את סיום החיים.
בשל מורכבות וחוסר יכולת היישום נשאר עם הפשטות – אם אכריז 'חיי ראויים', יש להמשיכם.
שני ניסיונות תשאול בטווח של 24 שעות מענה שיניבו תשובות 'חיי אינם ראויים', או חוסר מענה – יאללה, לגמור עם זה. ויפה שעה אחת קודם.
שיתוף
אם משתפים אותי ברצון להתאבד אני נרתם לסייע: שואל 'מה אורך החבל הרצוי?'
נרמול?
האם ניתן להאשים אותי שאני מנרמל ניסיונות התאבדות?
אפשר, עשיתי דברים גרועים מאלה.
ועם זאת, קטונתי מלנרמל משהו למישהו. אני בהחלט שואף לכך שבעל חיים שמוצא את חייו כ'לא ראויים', יפסיקם.
לי אין ספק, שהמגמה של הטולרנטיות כלפי מי שבחרו לסיים את חייהם תגדל על ציר זמן, מפני שהאנושות על ציר זמן מתקדמת מנתצת קונסטרוקטים ואמונות לכיוון רווחת פרטיה (גם אם התהליך לא רציף, לא ליניארי משהק, ומגהק.)
עידוד?
האם אני מעודד התאבדויות?
שוב קטונתי שתודעה כלשהי תרצה להפסיק את עצמה בשל הבליי.
עם זאת, בראיית־על, אם יהיו מי שיבחנו את מידת היות חייהם ראויים, הם כבר בתהליך בעל ערך.
מי שיחוו לעצמם שחייהם אינם ראויים, ויגזרו מכך את הפסקתם, לתפישתי, יקלו על עצמם ועל סביבתם.
הקדמה מאוחרת
אשתו של דמות חשובה בחיי, חברה, התאבדה.
מטלטל.
כל כך מצער; הסבל שחוותה, שהביא אותה לצעד – על כך אינני יודע דבר – הצער של השארים, המשמעויות על הנותרים.
אין לי מילים.
לא ידעתי על סימנים מטרימים ולא תורמים.
מטבע הדברים דברתי והתכתבתי על הנושא.
מצרף את התייחסותי לנושא הפסקת חיים.
האם בעצם, אני מנסה לנרמל את התופעה?
כיחיד וכבעל אינסטינקט מנתץ הבניות חברתיות מוטמעות אין ביכולתי ובכוחותיי לנרמל משהו, או לקעקע נורמה.
אני בהחלט גורס, שאורגניזם תבוני שקבע שהחלופה של הפסקת חייו עדיפה על המשכם יוכל וראוי שיעשה זאת. רצונו, לתפישתי, לעשות זאת עליון על התניית המניעה של הסביבה מהנימוקים שהעליתי.
גישתי זו שוללת שסביבה תקבע באילו נסיבות היא 'מאפשרת'. לטעמי היא לא.
).
.
.
.
