ביקרתי חבר מאושפז במחלקה פנימית. פניתי לצוות לשאול על מצבו.
[המוטיבציה שלי – חפרן שכמותי – הייתה לסמן למי מהצוות, שיש מתעניינים באיש, מין תת־לחץ רגשי, שבנוסף לדמויות בהן הם מטפלים, גרוטאות אנושיות בהליך החלמה או גריטה, יש בריאים אסירי תודה שיהיה להם גם כדאי לרצות.]
להמשיך לקרוא מינורי במניפסט(ים)
חיזוק תפישה, 'חייך, חיי, קודמים לכול.'
ערערור פרדיגמה 'חיי, בכל מקרה ומחיר'.
בעלי חיים תבוניים שמים קץ לחייהם במצב בו רואים בהמשך חיים חלופה גרועה יותר מהפסקתם.
והם יכולים לממש.
סוציו־אבולוציונית, חברות שאסרו מוות התפתחו ושרדו.
קל ויעיל יותר לאסור מוות. כציווי. בלי הסברים.
חריגות מהאיסור הותרו כאילוצים השרדותיים; מאפשרים התגוננות מול מי שמאיים על חיים.
נושא מורכב נתון למחלוקות ופרשנות, אך הכרחי.
חברות אפשרו להנהגה שלהן את הזכות להרוג את מי שמאיים על חיים בתחום סמכותן:
ככל שחברה התקדמה היא הסירה או מיעטה להשתמש בפְּרֵרוֹגָטִיבָה זו.
המתה עצמית היא נושא מורכב, נוגד טבע מתונת לחיים ולהתרבות. בעלי חיים לא נוהגים להמית את עצמם, שרידותית. ככזה היה נדיר ונדרש להתייחסות מופחתת.
החל מהמחצית השניה של המאה העשרים, ובהאצה, חברות מתקדמות נדרשות לנושא של המתה עצמונית ככל
עם זאת, ועדיין, בשל אי־יכולת שינוי התוצאה של המתה עצמונית, יהיו מי שיצדדו במניעת מעשה התאבדות.
בשם חמלה אינסטינקטיבית מוטמעת
'לא זוכרים למה' אני קורא להטמעות סנטימנטים באמצעים חינוכיים ודתיים, שהתקבעו כרציונל, אף שלא עמדו במבחני בקרה וערעור,
בתרבויות מערביות, אלוהיות, התפישה הערכית מוסרית מתנגדת להפסקה וולונטארית של חיים.
תפישה זו גוזרת על תודעה במצוקה, לא מרוצה, את סבל המשך חייה כ
♠ התניה חברתית,
♣ ובשל סופיות השלכות המעשה.
כל מה שיש לך, לי, זו תודעה. לך תודעתך, לי תודעתי.
זו מערכת ההפעלה שלנו.
היתר, כולו, הוא נגזרת של תודעה.
תודעה שגוזרת על עצמה מוות באופן עצמוני היא, בהגדרה, תודעה במצוקה; שואפת להחיל על עצמה את המעשה המאג'ורי ביותר שהיא יכולה להפיק: עצירה, כיבוי, סוף.
אני טוען – לא להכנס לשם,
'חירות הפרט' מבטאת גם את אפשרות נקיטת מעשה זה, שכן זוהי פעולה פנימית אוטונומית, שאם אינה פוגעת פיזית באחרים אין למנוע אותה.
אני נרתע בתרעומת מהגישה הנורמטיבית, סאחית, קונסרבטיבית, קונפורמית, רווחת, המשווקת בחוסר אחריות לתודעה במצוקה, ש'אל תעצרי! החיים יפים ושווים המשיכי. יהיה טוב.'
גישה זו חסרת אחריות מפני שמשווקיה מקדמים מסר שמתאים לחֶברָה, (אולי) לעצמם.
לא לחיים את חיי המצוקה.
שווקנים אלה לא יחיו את חיי מי שבמצוקה, ולא עם התודעה מדווחת מצוקה. אינם לוקחים אחריות על המשך חיי הסבל והמצוקה של התודעה האחרת
ערך 'החיים בכל מחיר' הוא הבניה חברתית שהוטמעה, אומצה וטופחה לטובת תפישת מנהיגי הקהילה את טובת החברה (וכפועל יוצא את של עצמם).
בסיסו של ערך זה הוא אינסטינקט של פרט לחיות. בכל מחיר. אם אני רוצה לחיות בכל מחיר, אבין את רצונך לחיות בכל מחיר.
ככזה אין ערך עליון על ערך זה.
מכאן הערך הורחב לחיי פרטים אחרים.
ערך זה לא ניתן לתחזוק מלא ונתון ליישום משתנה.
המשאבים שהורעפו על דונלד טראמפ כשחלה בקורונה שונים דרמטית ממשאבי החברה שהוקצו לחולים אחרים. במטוס ראש ממשלת ישראל הותקן חדר ניתוח, בקרית שמונה העיר – אין.
גישת ה'חיים בכל מחיר' הוא אתוס שרואה את לכידות החברה, את משמעות מנהיגיה ונסמכת על אלוהות ועקרונות מוסר מוטמעים. מימושו לא אפשרי. מאידך, קיומו מקבע שאין ערך מעליו. וזו משמעותו.
הגישה של חיים כ'ערך עליון' שאין מעליהם, גם אם לא ניתן ליישם אותם באופן מוחלט, מתייחסים בהבנה לרצון אדם לחיות, ובמשאבים שיש להקצות להמשך חיי אחרים.
וכאן נעשתה ההרחבה הבעייתית:
גישות אלה אינן רואות את חיי הסבל של תודעה שמאסה בהמשכם, אלא מטפלות באתוס, ברעיון.
תודעה קובעת לעצמה, על חייה שלה ושל אחרים האם הם 'חיים ראויים' או שאינם.
בעוד שתפישת חיי אחרים כ'לא ראויים' אינה מכילה את הזכות להפסיקם, קביעה עצמונית שכזו של פרט על עצמו – לתפישתי כן.
כהבניה חברתית מוטמעת חונכנו לחשוב שיש להותיר אנשים בחיים בכל מקרה ומחיר. מסיבות ברורות.
אני משער שרבים המקרים ששימת קץ לחיים פטרה את סביבת המתאבד מתעוקות שלא מודים בהן, לא בפני אחרים ולא בפני עצמם.
גישה משפטית ליברלית גורסת ש'יש להותיר עשרה פושעים חופשיים מאשר לכלוא חף מפשע אחד.'
גם ליברלים, לא כל שכן אמוניים הרואים באדם בְּרוּא־אל שאסור ליטול חייו, מרחיבים את הגישה להימנע מאישור המתה בשל חוסר היכולת לתקן טעות.
אם תודעה מכריזה על עצמה ש'זה מה שאני רוצה', לתפישתי, מייתרת את הסוגיה.
אני גורס שהזכות להפסקת חיים היא זכות בסיסית של בעל החיים, שלך, שלי, של הריבון והאחראי על חייו.
כיישות ריבונית, הרשות והסמכות להחלטה לממש את הפסקתם נתונה בידיה, תהא הסיבה אשר תהא.
החברה היא גוף אמורפי ששולט באמצעות מנהיגים ומוסדות על (ריבוי) היבטים של חיי הפרט. נו, הקלישאה הזו, הלא־בלתי־נכונה של 'וויתור מוסכם והכרחי על היבטי חירות לטובת ביטחון וטוב מצרפי', שעדיף על אלטרנטיבה כאוטית של אנרכיה.
החברה אינה ריבון על תודעת פרטיה.
החברה היא ריבון מוסכם על הנכסים המשותפים למרכיביה.
כדאי שלחברה יהיו כלים וסמכויות להיטיב עם פרטים.
אם מכירים במגבלות ריבונות החברה, שאינה כוללת את תודעת הפרט, אין ואל יהיו לה כוונה ויכולת מניעת הפסקה וולונטארית של חיי פרט ריבון.
יש הטוענים שמעשה הפסקת חיים הוא 'גחמה'.
השימוש במונח 'גחמה' מכיל את 'היו מי שמנעו מהם את מימוש גחמתם, והם שמחו על כך שהמעשה נמנע.' אותה חרטה בעקבות ניסיון כושל או רצון לא ממומש מהווה נימוק עיקרי במניעת התאבדויות בשימוש מי שמתנערים מהסיבה הדתית.
אני מוצא בהתאבדות שהתממשה כמימוש כוונה מקדמית.
ככזה, המעשה בעל ערך חיובי, במובן שבעל החיים והעניין העיקרי מימש את רצונו – הפסקת 'כך אינני רוצה יותר'. מבחינתי, יש לכך ערך־על.
בכשל היישום, יתכן שהמצב החמיר, הנטל על העצמי ועל הסביבה גָדֶל אף יותר.
הציפייה של מי שרואה בחייו כ'לא ראויים' שימנע את מימוש רצונו בשם 'גילוי אחריות' לשאריו מגוחכת. מי אמר 'אידיוטית'? הצחקת להם את החבל, האקדח, הגלולות, הגשר.
אדם יכול ומגלה אחריות לתודעתו. רק לה.
מתוך כך הוא פועל מול אחרים. לטובתם מתוך תפישת תודעתו.
תודעה הגורסת שהאלטרנטיבה לקיומה – הפסקת חיים – ראויה יותר מהמשכם, אין לצפות ממנה שתעסוק ב'איך שאריה יקבלו את הפסקתה העצמונית'.
הכרזת תודעה "אינני מפסיקה את חיי כי אני חשה אחריות לשאריי" מחצינה מצוקה. ביטוי כְּזה מבטא שהתודעה שוקלת את הפסקתם, בבחינת ביטוי מצוקה.
תודעה המצהירה הצהרה מעין זו מבקשת לספוח אמפתיה מוסרית, על היותה 'מתחשבת' ובה בעת קורבנות.
אינני עושה מבחן תקפות ל-למה באמת תודעה מכריזה לא מפסיקה את חייה;
♠ גם אין לי את היכולת לדעת מה ה'אמת',
♣ וגם כי האמת בהקשר זה כל כך מורכבת ולא חד משמעית, שהיא כבר לא ישות אחודה, אינה אמת, וככזו ממילא אינה חשובה 
.
ההבניה החברתית יוצאת מנקודת הנחה ששארי מי שרואה בהמשך החיים עדיפה להם על הפסקתם.
אני לא בטוח שהשארים אכן רוצים בהמשך החיים של מי שחשים שחייהם אינם ראויים.
בכל מקרה לא ניתן להוכיח לכאן או לכאן.
'אומץ' מקושר לנאבק על המשך חייהם. כחלק מקמפיין שימור חיים.
לא כופר בכך.
עם זאת המשך חיים הוא ברירת מחדל; מוח מתפקד, לב פועם, תאים מתחלקים, הפרשת נוזלים. וולונטרית, אוטונמית.
הפסקת חיים עצמונית מצריכה אומץ:
ביטוי נורא. מה זה חסד?
מתן טובין לאחר, במצוקה, במטרה שהאל יתגמל את הנותן?
עוד ביטוי אמוני קהילתני, יעני מוסרי.
מבחין בין שתי תצורות של הפסקות חיים:
♠ כשתודעה מבקשת באופן מודע וקוהרנטי להפסיק את חייה.
בפשטות יש לכבד את רצונה, אין כאן חסד.
♣ תודעה לא מתקשרת. חיה באופן שיש להניח שבהיותה מתפקדת הכריזה 'לא רוצה בחיים לא ראויים בהן התודעה לא מתפקדת'.
(מעט) יותר מורכב לתקף בקשה זו.
לשיטתי יש לכבד את הרצון, שכן מהות אדם היא תודעתו. אם כשהתודעה תפקדה זה היה רצונה (נניח כמו הרצון שלי, שבחיים לא ראויים – אומת), יש להפסיק את החיים.
אין כאן חסד.
אולי החסד הוא כלפי הנותרים שנפטרו מעונש חיי מי שלא מעוניינים בחייהם.
אני רואה מצב אפשרי שלערכיי היום, אני אגרוס ש'כך, אני לא רוצה יותר'.
מקווה שעד שמצב זה יתממש אוכל לרכוש בפארם הקרוב, ב- 32 ש"ח, את צמד הגלולות, הוורודה המרדימה והסגולה הממיתה.
מקווה שכשאגיע למצב כזה אוכל לממש.
מעריך שיש אפשרות יותר מסבירה ש-לא אוכל.
לכן גם טקסט זה 
.
ואם לא אוכל לממש, מקווה שיהיו מי שכן יעזרו להפסיק את חיי, בפכחון משער שגם הסיכוי לכך קלוש,
[כמו במסע בחו"ל שעדיף (היה לי) להתבאס על חזרה מוקדמת, מאשר להצטער על מאוחרת יותר] במסע החיים אני מעדיף לצאת שנים מוקדם מדי מאשר ימים מאוחר מדיי.
לצאת מהחיים מוקדם מדי זה כשתודעה מחווה לעצמה – חיי ראויים.
זה לחיות חיים לא ראויים כפי שאני מגדיר כעת 'חיים ראויים'.
המודיפקציות הקיימות משנות את ההגדרה על ציר זמן ומצב בריאותי. יתכן שמה שנראה לי כעת כלא ראוי ייראה לי אז עדיין עדיף על אלטרנטיבה. במצב תבוני יש כמובן לפעול על פי רצוני באותו עתיד.
'מאוחר מדיי' זה שניטלה ממני היכולת להפסיקם.
אשאל "יאיר, האם חייך ראויים?"
בתשובה חיובית – המשך חיים.
אם אלקה ב'שיטיון' במובן שאחת, רק אחת, משלוש הדמויות הקרובות אלי תחשובנה שבמצבי כעת לא הייתי רוצה 'לחיות כך' הייתי מעדיף את סיום החיים.
בשל מורכבות וחוסר יכולת היישום נשאר עם הפשטות – אם אכריז 'חיי ראויים', יש להמשיכם.
שני ניסיונות תשאול בטווח של 24 שעות מענה שיניבו תשובות 'חיי אינם ראויים', או חוסר מענה – יאללה, לגמור עם זה. ויפה שעה אחת קודם.
אם משתפים אותי ברצון להתאבד אני נרתם לסייע: שואל 'מה אורך החבל הרצוי?'
האם ניתן להאשים אותי שאני מנרמל ניסיונות התאבדות?
אפשר, עשיתי דברים גרועים מאלה.
ועם זאת, קטונתי מלנרמל משהו למישהו. אני בהחלט שואף לכך שבעל חיים שמוצא את חייו כ'לא ראויים', יפסיקם.
לי אין ספק, שהמגמה של הטולרנטיות כלפי מי שבחרו לסיים את חייהם תגדל על ציר זמן, מפני שהאנושות על ציר זמן מתקדמת מנתצת קונסטרוקטים ואמונות לכיוון רווחת פרטיה (גם אם התהליך לא רציף, לא ליניארי משהק, ומגהק.)
האם אני מעודד התאבדויות?
שוב קטונתי שתודעה כלשהי תרצה להפסיק את עצמה בשל הבליי.
עם זאת, בראיית־על, אם יהיו מי שיבחנו את מידת היות חייהם ראויים, הם כבר בתהליך בעל ערך.
מי שיחוו לעצמם שחייהם אינם ראויים, ויגזרו מכך את הפסקתם, לתפישתי, יקלו על עצמם ועל סביבתם.
אשתו של דמות חשובה בחיי, חברה, התאבדה.
מטלטל.
כל כך מצער; הסבל שחוותה, שהביא אותה לצעד – על כך אינני יודע דבר – הצער של השארים, המשמעויות על הנותרים.
אין לי מילים.
לא ידעתי על סימנים מטרימים ולא תורמים.
מטבע הדברים דברתי והתכתבתי על הנושא.
מצרף את התייחסותי לנושא הפסקת חיים.
האם בעצם, אני מנסה לנרמל את התופעה?
כיחיד וכבעל אינסטינקט מנתץ הבניות חברתיות מוטמעות אין ביכולתי ובכוחותיי לנרמל משהו, או לקעקע נורמה.
אני בהחלט גורס, שאורגניזם תבוני שקבע שהחלופה של הפסקת חייו עדיפה על המשכם יוכל וראוי שיעשה זאת. רצונו, לתפישתי, לעשות זאת עליון על התניית המניעה של הסביבה מהנימוקים שהעליתי.
גישתי זו שוללת שסביבה תקבע באילו נסיבות היא 'מאפשרת'. לטעמי היא לא.
הארץ ענייני פנים – שרה'לה שרון 29.7.2022
אינני פוחד ממוות.
התיידדנו.
אני חרד מחוסר אונים, חושש להיות נטל.
אני מעדיף מוות פתאומי, של אחרים ושלי;
אסתדר ללא הקדמות מיותרות ומעיקות.
חשש מתחושות אחרי המוות [גם (כאילו) בהומור], מעיד שהקונספט של 'אין חיים' לא הוטמע.
למי שרואה בעצמה, בו, כבעל/ת החיים, שואפים לנהל את חייהם, וחשוב להם לא להפקיר את סיומם.
ברור שאין לדעת ברגע ה(א)מת מי יהיהו לידם ואיך יגיבו.
עם זאת ניתן להעלות סיכויים שהדברים ייעשו כרצונך.
להלן כמה עזרים: להמשיך לקרוא ערכת הכנה לסוף
לאחר קבורת בעלה, פניתי לגיברת אימו של חבר ילדות.
בת 82, (לא) חשוב מאיזו עדה, מלאת עזוז, אנרגיה ונחישות, חדה (היום) יותר ממני בן 28,
ואמרתי, יעצתי, איחלתי לה "עכשיו תיהני מכל רגע."
סטלה כבר לא משהו. לא כל כך בעניינים, והעניינים גם הם לא משהו.
בבקרים איריס מתווכת לי את צרכיה. של סטלה. אם ב- 6 בבוקר רק השתינה סביב 9 תחרבן. בבית. אותי זה מבאס – לא הלכלוך ההזדהות שלי עם סבל ההתאפקות. אז אני מוריד אותה שוב לפני, בנוסף על סיבוב הצהריים. להמשיך לקרוא מינורי בבעלי חיים
פגוש פוגייש פגשתי חביירה שבשרה, שבעלה לקה במחלה אוטו־אימונית.
מצער.
"החדשות הרעות" היא סחה לי
להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – ערכים הפוכים
חברות מתקדמות, מאפשרות
לנשים הפסקת הריון לא רצוי, וולונטארית.
חברות שהתקדמו, מונעות
ומוקיעות התערבות בהחלטת נשים על חיי עובריהן.
חברות שיתקדמו, יאפשרו
לבני האדם הפסקת חייהם עצמונית.
בן חמש שנים למקרא,
בן עשר למשנה,
בן שלש עשרה למצוות,
בן חמש עשרה לתלמוד,
בן שמונה עשרה לחופה,
בן עשרים לרדוף,
בן שלושים לכח,
בן ארבעים לבינה,
בן חמישים לעצה,
בן ששים לזקנה,
בן שבעים לשיבה,
בן שמונים לגבורה,
בן תשעים לשוח,
בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
ההיסטוריון הבריטי Eric Hobsbawm קרא למאה ה-19, 'המאה הארוכה', שכן תחילת מלחמת העולם הראשונה – 1914, היוותה תפנית היסטורית משמעותית.
ההשראה לשם היווה התיוג 'המאה הקצרה' שקרא לפני כן ההיסטוריון ההונגרי Iván Berend למאה ה- 20. (פאק! הייתי צריך לחשוב על השם הזה.)
גם אני שלא שייך לענקים האלה, כן? רואה ב- 1914 – 1989 תקופה מובחנת – 'עידן ההמונים' (לא יודע מי טבע את המושג.)
ועם זאת, למה לייחס למאה עגולה, Century, משמעות תכנית כאילו היא תבנית ממשית למשהו? האם מעבר לבירוקרטיה שרירותית, חלוקת מאות מבחינה תכנית בין מהויות? נראה לי שגם חוקרי היסטוריה נופלים בבור הפרואסתטי.
בשנות ה-20 לחיים הרוב* בורר** את בני הזוג – או לפחות ההטיות והמאפיינים לבחירה מתממשים, צוברים ניסיון ומתמצקים – את אופי ואפיקי העיסוק, ההתנהלות הכלכלית, פרנסה, שיאפיינו את המשך החיים.
* קופץ לך, שהחלוקה רלוונטית לדור קודם? לנוכחי כבר לא רלוונטית?
אולי, ועם זאת, אם החלוקה לא רלוו נטית היא כזו לגבי העשור השלישי. הרביעי ואילך עדיין מהווים תוצרי הדורות הקודמים, עוד אינם מאויישים על ידי הדורות הבאים.
** ב'בוררים' הכוונה שמתעלים את ההטיות האנושיות שהוטמעו מינקות והתמצקות בבגרות.
בשלושימים עולים על המסלול התעסוקתי.
ברוב המקרים, רמת הרווחה היחסית לסביבתנו תתקבע להמשך [– מעטים משנים קרדינלית רמת חיים או שכר ביחס לסביבתם אחרי גיל ארבעים. (מעניין לבדוק אם רוב מי ששינו את רמת חייהם שינוי כלפי רווחה או מחסור. אינני יודע.)]
מיצוי כישורים והכנסה. יחסית עשור נינוח. יש מי שנינוחות יחסית זו, מהווה מצע מאפשר לשינויים מאג'וריים, פרסונליים, תעסוקתיים.
ידידי הנערץ
דעיכה. השחיקה הפיזית נותנת אותותיה. רלוונטיות יונקת מ'כבוד' לעבר, לא ממיומנות עכשווית, נסמכת על יכולת מימון הצריכה שנאגרה.
התרומה החיובית פריפריאלית; עזרה, חומרית או כסיוע, לא כמהות עשייתית. התמרה של 'אני מטפל במצב', ל'מצב – מטפלים בי, בך'.
קצב הדעיכה יואץ…,
נחלקים לשניים:
אינני מחלק את מהלך חיי האישיים לעידנים תחומים כרונולוגית, לעשורים וכאלה גם ימי הולדת אינני חוגג;
בקטן – נראה לי מלאכותי.
בגדול לא נראה לי נכון לסדר תוכן התנהלותי אנושי על תבניות זמן שרירותיות. אלה ניסיונות לדחוס התרחשויות לכלי קיבול שרירותיים, כשאירועי המציאות – יעידו חותרי רציונליות – אינן כפופות להבניות מילוליות כְּאלו, גם אם הן אסתטיות ומשרתות כמיהה לסדר (במקומות שאיננו).
עם זאת, אני מכיר בכך שישנן תקופות חיים מאופיינות, סופחות תשומות מובחנות, שונות ומובדלות מתקופות אחרות, גם אם לא עניין של תבניות עשור.
תקופות ינקות, ילדות, נערות, בגרות משותפות ל(כמעט) כל. לפרטים שונים תקופות דומות שאורכות תקופות משתנות כ – הקמת משפחה ורכישת השכלה ומקצוע – וזאת בהתאם למהלך חיים. בהמשך החיים, משך התקופות ותוכנן מובחן פחות, מתבדר, עד הדעיכה המשותפת לכל מי שזכו לחיים ארוכים מעבר לבריאותם, ונמנעו מקץ שאינו מחוייב בריאות.
תקופות מתקיימות גם אם ההבחנה ביניהן, בין תחילתן לסופן, לא ברורה או מובחנת אלא בהסתכלות רטרוספקטיבית.
הכותרת מטעה; אמורה להיות 'עידן מצריך התארגנות', כדאי, מחוייב, לאו דווקא מתארגנים בו.
העידן הוא שילוב של הגעה לגיל כרונולוגי על מצע אישיותי, מנטלי ופיזיולוגי.
כינוס של תשומות ומשאבים ריאליים או רעיוניים טרום ביצוע משימה.
כשצפיתי ב'מתארגנים' הייתה עוברת בי תחושת 'מה לחטוף, רגשות אשם או ללקות בנחיתות?'
התארגנות נראתה לי כהתניה טרחנית של טרחנים כבדים. שההתארגנות היא, בעצם, עיכוב רגשי טרום עשייה, שכן לרוב לא השפיעה על תוכן העשייה. מבחינתי, "יאללה, לזרום כבר. נסתדר."
כעת, לפני כמעט כל פעולה, כדאי לי, [איך כותבים משוררי פייסבוק? 'ראוי לו לאדם…'] שאכנוס משאבי התארגנות מקדימים. משאבי התארגנות שקשורים ישירות לעשייה. עדיף לי לתכנן טרום ביצוע את כוונותיי, קטנות כגדולות. המטרה – להימנע מיישום שגוי הרֶה השלכות עתידיות כאובות, יקרות, פן יבולע לי, שכן לא בטוח שיש לי מאין, או מספיק, לשלם על תקלות.
אני בידיעה, שהתארגנות באופן כללי, סופחת משאבי פאן – מילא.
ההתארגנות שלי למשימה קונקרטית; מצערת, פעמיים; לא רק שהיא מבאסת, היא גם לא יעילה. אינני מיומן בהתארגנות מקדמית. תוצאתה אינה מספקת את הביטחון המקדים ולא מונעת את התקלות. התארגנות אולי תדחה, תצמצם השלכות, אולי תתיימן משהו. אולי.
כן חי בידיעה שצריך וניתן להתארגן.
לא שמצליח.
אולי לשפר במשהו יכולת התארגנות ומתוך כך מצב אפשרי.
התארגנות שאינה מניבה מניעת צרה משמעותית, לא באמת מרחיבה שולי מניעה.
האם יכול להיות שחלק, מקרבות בלימה מקומיים, ניצחונות זמניים, בעצם, מקרבים הכרעה?
בעבר ההתבדרות, הספונטניות – להלן חרבטניקיות אופיינית (בתי, בני, בת זוגי, אחותי ואמי לא מהמחפפים. באבי הייתה שטחיות והומור שחיפפו וחיפו) – היוו חגיגת חופש מטְרָדות התעסקות בְּטָרַה מעיק אך הכרחי לטובת מיקוד בַּנֶטו הרצוי והכיפי.
הייתי מפזר תשומות (בעיות קשב? היעדר ריכוז?) על מגוון משימות תוך כדי, ובו בזמן. יכולתי לחיות, להסתדר, עם החפיף.
בה בעת, פיתחתי אידיאולוגיות והסברים, בהם היכן שאני נצרך להתארגנות – אולי אוותר עליה; הבאסה בוויתור קטן יותר מהתסכול של חוסר הרצון והיכולת להתמקד. סברתי, שיש יתרונות לפיזור כי יש משימות שעל פניו, ממוקדות, אך פיזור1 מוסיף להן ממדים נוספים ואולי חלקן תיעשנה טוב יותר.
בהיותי נסמך על בטחון מגובה בניסיון על מצע ש'אסתדר' לטוב, וגם עם השלכות של שגיאות2 מעשים חסרי אחריות3, וסיכונים4, 5, 6, כעת – כבר לא יכול לבנות על כך. אם מתרגשות תקלות, אשלם עליהן, כמו במשכנתא – מאין.
הביטחון נסדק – לא בטוח, לא בוטח בי, שאסתדר עם תקלה. ניסיון ההסתדרות בעבר מטעה, שכן העבר משלה שיכולת ההתארגנות הקיימת, המעיקה, תספיק. בפועל, יכולת ההתארגנות מפגרת אחרי יכולת העיבוד והטיפול באתגרים אותה היא פוגשת.
אני יודע שצריך להסתכל על הדרך, על מה ניתן לדרוך על מה עדיף להמנע, מה לוקח ומה משאיר, מה זוכר ומה סביר שאשכח, על מה להתעקש ועל מה לוותר. זה באסטרטגיה. בטקטיקה – מצ'עמם, אין לי מספיק תשומות לכך.
הידיעה שגם אם אתארגן, סביר שהתשומות המקומיות שאקצה לכך תהיינה חסרות או שגויות.
הבריאות ההיקפית, כמכלול, לא משהו, במגמת נסיגה – הבעיות לא נפתרות, נערמות.
כאב השגיאה – מחמיר, מחיר הטעות – מאמיר, להשלכות – תג מחיר, הכיוון – ממאיר.
בשנים האחרונות הייתי בעידן מְקָלֶף; השלתי מעצמי שכבות, מרטתי קשרים, הסרתי (עוד) טרה, השרתי גילויי גחמות, כשברור שלא גילחתי את כל מה שהייתי צריך לתפישתי את טובתי.
עשיתי זאת במכלול של מודעות, בחירה, אילוץ, תגובתיות, מכורח, ו-גם נכפה עלי, וכנראה גם בהתנהגות שאינה מודעת.
הטקסט לא מבטא דיכאון.
החיים יפים, ראויים, היבטי החופש במגמת הצרה ועם זאת, עדיין רחבים.
האלטרנטיבה – עדיין לא קורצת.
זו תמונת מצב שמנסה לבטא תפישת מצב קיומי, את מקומי הזמני הדינמי, על ציר זמן של עבר–עתיד, כפי שנכתב בהווה כלשהו.
לך לא 'כפת לי לשקר, לעצמי – לא.
להבין, לחזות – שלא לומר לנהל, מתי ואיך 'כך, אני לא רוצה יותר'.
ובינתיים, כל זמן שהראש (עדיין, עוד קצת) עובד, בידיים יש את יכולת הסחיטה – למקסם, ליהנות, לחוות, לתקשר, להתפכח ולנסח.
1 אחד משיאי מימוש המקצועיות בשירותי הצבאי היה בו האויב הפעיל סוללות טילים בשת"פ מאורגן. איכנו אותן על פי קליטת שידורים מקורנים פעילים.
ירון סיטון הירושלמי (מה, מה איתו באמת?) סטייליסט, יפהפה מגונדר נקי ומסודר, אחרי שתיעד את כל שידורי הסוללות הפעילות היה עובר אחת אחת, על כל אחד משידוריה, לפי סדר, מעדכן האם נמצאת במקומה, האם עדיין פעילה או שוקטת.
מיודענו – אני הייתי עובד רנדומלית – היה מבחין אם אחד משידוריה פעיל, שכן זו אינדיקציה שהסוללה עצמה פעילה, ואז עובר לבאה.
היתרון של (היעדר) שיטתיות, כמו שאני עבדתי, הוא שהמעקב אחרי הפעילות יותר מדוייק. שידור העיד על פעילות הסוללה. חשוב יותר האם הסוללה פעילה, ופחות שידור זה או אחר שלה, וכך זמני פעילותה מדוייקים יותר.
עם זאת, יש להודות שמרכזי העיבוד אליהם דיווחנו לא ירדו לרזולוציה הזו. מבחינתם, האחרון שדיווח על כיבוי השידורים הוא זה שזמנו נרשם, כשברור שזה זמן לא נכון.
רוצה לומר, שירון שירת את התניית הסדר שלו. אני את הכאוטיות. התנחמתי, לא כצידוק – דיווחי יותר קרובים למהות אמיתית, גם אם לא נעשה בהם שימוש, אבל היי, הייתי מודע
.
2 הפעלתי כאן רגולציה על מתן הדוגמאות, שכן הטקסט כאן אינו ממואר(י), אלא מהותני.
עם זאת, לא מתאפק טו-ניים-א-פיו מני רבים נוספים, שאז נראו לי 'מישיגאס' כמו שאבי קרא להם, והיום לא הייתי עושה או רוצה שמי ממכריי יתנהל כך.
3 בן 24, עליתי על משאית מובינג עתיקה כנהג, לבד, לראשונה בחיי במנהטן ברחוב 53 בין לקסינגטון לשלישית – משיק מצפון את הסיטיקורפ היפהפה שם חנתה – כשהברקסים לא מתפקדים.
4 בפרו עזבתי את קבוצת המטיילים בדרך לפארק הקופים בפורטו מלדונדו, פרו, כדי לחבור לבעל חווה דובר ספרדית וקצ'ואה (שפת הילידים). במשך כמה ימים שטנו לראות איך הוא בראש גדוד אינדיאנים דוברי רק קצ'ואה, משיטים גזעי עץ דורמיינטה (העץ השני הכי כבד בטבע, לא צף אלא מרחף במים) מחובר לגזעי עצי בלזה הקלים, ב- 18 ק"מ נתיב מים בג'ונגל.
5 ב- 1988 למדתי לטוס. אז עוד לא היה דחוף לי להוציא רישיון, אלא החוויה. אילצתי את המדריך לתת לי לטוס סולו, כשאני אכן יודע לנחות, מעשית, אך לא נכון פרוצדורלית.
נחתתי. בטקסי – התנועה של מטוס על הרצפה – המגדל קרא לי להגיע אליהם. oh yeah, חניתי, קשרתי. נמלטתי.
6 ב- 2008-15 הייתה לי תוכנית, שלא תוגשם:
'להגיע לסאן דייגו. לרכוש KLR 650, להתאים מעט לזרוק אותו בבואנוס איירס.'
אין לתוכנית פרטים נוספים.
ידידי הנערץ הגשים את התוכנית.
להותיר בידי פרט את ההחלטה על חייו. והפסקתם. להמשיך לקרוא של מי החיים?
גִּרְסתי לטיפול פליאטיבי, בי – הפסקת חיי.
הֲמָתָה. מיידית.
ויפה שעה אחת קודם.
'הקלה' שאינה המתה,
לאור רצוני ובקשתי זו
היא מבחינתי 'רפרזנטציה של חמלה אירונית, נורמטיבית, לפעולת התאכזרות קונקרטית פרטיקולרית.' [שימוש במלים מפוצצות להגחכת יישום פשוט.]
במקרה ספק – אין (לי) ספק:
לא רוצה, לא שווה – מבקש להמית אותי.
"החיים – קצר ומביך"
ידידי הנערץ, 2015
אם כשיקרה לי אירוע 'משבית תודעה', אני מבקש לעדכן את איריס, או את גיל או שי.
במקרה בו אני במצב של 'תודעה בתת-תפקוד', אין לי עניין לעדכן מישהו לשם היידוע, פרט לאיריס, גיל ושי; מיותרות לי מחוות מבטאות דאגה, מְגִירות אמפטיה, סופחות חמלה, באשר הן.
אם יש למי 'צורך' לחלוק את דבר תודעתי המנוטרלת – ככתוב, לי אין עניין בכך בהפצה זו.
עם זאת, על רצון אחר אין לי שליטה ולא רצון למנוע. מי שנשאל ויודע, מבחינתי, אני מעדיף שיענה תגובתית, ריאקטיבית, פסיבית לבירור אתו על מצבי כהבנתו. מעדיף שלא בהחצנה יוזמֶת.
במקרה אשפוז, אשמח אם יבררו אתי אם יש לי בכך עניין.
אם לא אביע בכך ענין – אנא, חסכו את הטרחה.
על מהו חוסר תקינות תודעתית ניתן להרחיב אינסופית. לא רלוונטי כעת לעניין, שכן זה על ה-'מה לא' הבלתי תחום.
לחלופין, בשטחיותי – מרחב המחייה המצמצם, שטוח, נידח וקטן בו אני קיננתי בעבר, ועדיין מקנן – (לא) מציע, להלן מציג, אלגוריתם, כלי מבחין, גם אם פרימיטיבי ואולי חלוד, ועם זאת מתאים לי ויעיל כגבינה צהובה לפיצה, כסכין לנְדָנו, ככיתוב The End לסוף הסרט, לגביי לפחות, האם 'להאריך את חיי, או לא':
המכשיר
במצב, בו לא אדע לענות פוזיטיבית, נחרצת, חיובית
על השאלה:
"יאיר דיקמן, האם חייך, עבורך, בעלי ערך?"
ולא סביר, בהערכת סביבתי – דמויות מקצועיות או אחד לפחות מאיריס, גיל ושי, שתהיה שיבה מיידית למצב בו אענה חיובית –
חיי, עבורי, נטולי ערך.
מבקש להפסיקם.
מייד!
בהינתן ספק – אין ספק, להמית אותי.
עד כאן המעשה, מפה – הפלסף, התיקוף, הלמה, למיטיבי לכת.
אין לי רצון ולא עניין להִסתפק,
בפחות מתפישתי את איכות חיי, טרום הסיטואציה, כמו בעת כתיבת שורות אלה.
את ההחלטה על הפסקת חיי אני מעדיף בידיי,
אני שואף להמנע הפקרת ההחלטה על חיי, על ידי הפקעתה ממני והפקדתה בידי פרט אחר, או חברה.
אני מבין, מעשית,
שלמעֲנֶה לבקשתי אחרונה זו
אין
יותר תקפות מאשר לבקשות אחרות;
לתפישתי, 'רצון חיים', מימוש רצון של אורגניזם חי, נעלה על זה של בקשת מת או חסר תודעה.
חוקי החברה, הביורוקרטיות המתירות ואוסרות פעולות על בעל־חיים האנושי, מתעלמות מהבעלות על החיים, מנכסות הכרעות לחברה, מפקיעות מפרט, ולהערכתי בעתיד רציונלי יותר – תיעלמנה.
מי שיוכל למלא בקשתי זו להפסקת חיי הוא בבחינת 'חי ובועט'.
כרצון חי, רצונו בעתיד של מאפשר רצוני כעת – בעבר מבחינתו, קודם מעשית והיררכית לרצוני כמת, כתודעה לא תקינה, בעת החלטתו.
'רצון מת'? – אין דבר כזה. עם מות אדם, התפוגג רצונו.
כך, רצון החי עליון על רצוני ה'פגום' בעת בקשת מימושו. ההחלטה אם ליישם את רצוני בעת היות תודעתי תקינה, על מצב בו אני חי עם תודעה פגועה, שאינה מאפשרת בקרה קוהרנטית על דבריי אלה כאן יכולה להיתפש כבעייתית.
משתמע מכך, שרצוני, בעצם, אינו רלוונטי בשל מות גופי הנושא אותו – גוף פיזי או תודעה הפגומה.
בה בעת, כעת, לא רק שאינני ממנה חברה, קולקטיב, מדינה, כלשהם או מי מנציגיהם, ממונים או נבחרים, לקבל החלטות בנושא זה עבורי, אלא אין לי עניין לכל התערבות.
ה'דמוקרטיה', במקרה זה כאן, לדידי – תחומה, כשסוגיה זו – מניעת הפסקת חיי, מחוצה לה. לא עניין של כלל כלשהו, אלא ענייני.
לפני בקשתי זו, בעבר, ביקשתי בקשות.
הייתי שמח, רוצה לחשוב שבקשות העבר שלי היו מעטות. היו בקשות שבדיעבד, הייתי נמנע מלבקש.
לאחר בקשה זו, מניח, תהיינה אחרות, נוספות,
מקווה – מי ייתן? אני, שמעטות אף יותר.
מבקש את בקשתי זו במהלך חיים סביר ותקין.
על מידת סבירות בקשות קודמות בחיי ניתן להתדיין,
לא להסכים, להתמקח, לערער.
אני רואה את עצמי כמי שחותר להיתפש כ'סביר', ולאו דווקא כ'נורמטיב'.
אני מייחס לתוכן בקשה זו סבירות גבוהה, גם אם נורמטיביות נמוכה.
בבחינת סבירותה – אולי, חלק גדול מהקוראים לא היה מבקש בקשה זו. עם זאת, מניח, שבקשתי זו עוברת מבחן סבירות של (ריבוי בעלי) תודעה חותרת רציונליות, שאינה קשורה ומודעת אלי, בבחינת פרשנותי ל- great minds think alike.
כך, בקשתי זו אינה אחרונה.
זו בקשה שלי, שהמענה לה, הוא האחרון בהקשר שלי.
לאחר מילוי בקשתי זו, מבטיח, נשבע – בחי אלוהים בספר התורה, לא תהיינה בקשות נוספות.
בחיי, ניסחתי לעצמי היררכיית ערכים
[דֵי] מוסדרת, דינמית, עם בקרה מתמדת במגוון נושאים רחב.
בה בעת שלא דחוף לי שיאמצו את ערכיי, כן חשוב לי לחיות עליהם ולא על פרוטוקולים של ערכי אחרים.
אין בסט ערכיי ערך מקודש, לא מכיר בערך 'קדוש'. כן מכיר בערך עליון שממנו נגזרים ערכים אחרים: רצון הוא ערך עליון.
הרצון שלי הוא הערך העליון עבורי.
מכאן שהרצון שלך הוא הערך העליון שלך.
חיים באשר הם,
חיי,
הם ערך נעלה – אין גבוה ממנו,
גם אם, עבורי לפחות, לא בכל מחיר או תנאי.
חיים, חיי, עם תודעה פגומה –
גם כעת, תודעתי, לא משהו להתנאות בו, כן? –
עבורי, לי – חיי שלי עם תודעה פגומה = חסרי ערך.
אני מבין, שבקשתי זו עשויה להיות נתונה לריבוי פרשנויות.
וכן, קיבינימט,
לא תיוותר לי תודעה,
ואף לא יכולת
לאכוף בקשה זו, להסביר אותה, או סתם לבקש שתתמש.
מקווה שגם לא תיוותר בי תודעה מספקת להתייסר מכך, שאיזה
קונסרבטיב במחלת אמונתו,
בחמלת אמונתו,
בחלם אמונו,
באמונת חמלתו,
או סתם באינסטינקט מוטמע בלתי מודע ומבוקר
יכפה עלי אכזריותו
בהחייאתו אותי, ביולוגית,
לערכיו, בניגוד לערכיי.
אני אולי מחייך, ורציני. עד מוות.
אני מבין שיש מצב וסבירות גבוהה, שברגע הקריטי – לא אני אחליט על חיי, המשכם, או הפסקתם.
לכן, כל הרעיון נחלק לשתי אפשרויות שבמקרה הטוב משיקות, ועם זאת אינן חופפות:
אני מבקש שפעולת מי שיהיו לידי תהיה לאור בקשתי –
למנוע, פרואקטיבית, פעולות מאריכות חיים במקרה של תודעה פגועה או פוטנציאל ממשי לכך.
מי שליָדִי
מקרה 2.1
בו, מי שֶלְיָדי מתנהלים באופן שונה מבקשתי להפסיק את חיי או למנוע את הארכתם,
אינני יודע או יכול לחזות על פי אילו ערכים יפעלו.
בכל מקרה, בפעולתו להארכת חיים, 'מצילי חיי', אינם מבטאים את רצוני מולם, לא על פי סט תפישותיי, בעת כתיבת שורות אלה.
התייחסותי הקטגורית לרצוני להמית אותי במצבֵי ספק, מהווה שיקוף של צֶבֶר הערכים, ערכיי, הבא:
לתפישתי, לגוף ללא חיים אין ערך. לא לגופתי שבהגדרה אין לי שליטה עליה, ולא לגוויות הקרובים לי ביותר.
בשנת 2000, תרמתי את גופתי לאוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה – כשבכוונתי שיעשו בה ככל העולה על דעתם. מקווה שיפיחו בה ערך כלשהו ושיהיו מי שיספחו ממנה ידע או ניסיון כלשהו שבאמצעותם ייטיבו עם חיים אחרים.
לא, אינני רואה בכך לא מעשה נדיב ואף לא נאצל.
אינני מוותר על דבר, אם אני יכול כעת להתמיר חוסר ערך – גופתי, בערך – אחרים יפיקו מכך ערך כלשהו, כללית, זה יופי. כשהפעולה אינה עולה לי בדבר – אני אינני, מתבקש, לא עולה, לא כואב, אין ייחוס ערך לגופה מתה.
אם מותי יארע בחו"ל – מבחינתי, יש להשאיר את גופתי במקום מותי, אין סיבה לשנע אותה, לא מייחס לגופה כלשהי, ובכלל זה בטח לגווייתי, ערך כלשהו, גם לא לגופות יקיריי החיים, אלא, כבפסקה הקודמת – ביתורה לשם לימוד.
לתפישתי, אין שום ערך למיקום קבורת גופתי.
מותיר את ההחלטה מה לעשות בה להחלטת מוצאי הגופה וריבוני מקום המצאותה, בבחינת 'אנוח על משכבי האחרון בשלום', מבחינתי אין צורך לשנע או לשָלֶח.
חבר נחשף למאמץצִ'יק
– זה לא באמת מאמץ, זו הֵערְכות מקדמית למניעת מצב בלתי רצוי, הערכות כונסת תשומות תודעתיות וזמן, שבאמת לא מהוות ולו נטל קטנטן, אלא הנאה וסיפוק בצידן –
שאני עורך סדר מִקְדמי להסדרי מותי, מה ובאילו תנאים.
הוא, החבר השמרןץ' הנבוןץ', אמר ש'תפישת המוות שלנו שונה.'
"אח שלו" ניסיתי להסביר לו ללא הצלחה –
"תפישת המוות שלנו די דומה,
זו תפישת החיים השונה."
ובמחשבה שנייה, אינני בטוח שתפישת המוות שלנו דומה.
ניתן להבין, אני מניח, שאני די חושש ממי שירצה להיטיב עִמִי ולהאריך, להציל, להאריך, את חיי, בשל עקרונותיו החמלתיים, ובפועל אכזריים, להבנתי.
מיניתי את מ"ר רג' לממית ראשי, מי שיאתר פרקטית את המתתי בהִנתן המצב,
וכן
את סמ"ר שמרןץ' נבוןץ' לסייען ממית ראשי.
אלה מונו להפעלת תבונתם הפרקטית באיתור האמצעים לסיוע בהחשת הפסקת חיי כאשר יפסיקו להיות ראויים, להחלטת איריס, גיל ושי.
לא אהיה שם כדי לקבוע את סדרי ההחלטה, ועם זאת, אם תלוי בי – אם מי מאיריס, גיל או שי, אחד מהם, גורס שיש להמית – המיתו, בבחינת יש ספק, אין ספק בכיוון אחד.
טריגרים, זרזי פעולה:
א. אם עולה נושא תודעתי הלקויה, סימן שיש ספק במידת ערך חיי.
ב. אם 'יש ספק – אין ספק', לכיוון הפסקתם.
ג. סמ"ר שמרןץ' נבוןץ' שלח אלי פרקטיקה אפשרית שבעירנותו מצא ובתבונתו קישר אלי.
מ"ר רג', אנא, הפעל את תמהיל כישוריך המפותחים לקידום הנושא בעת צורך:
"…בהסכמת המשפחה הם מתחילים להגדיל את מינון המורפיום שניתן לו, ואז מעלים עוד ועוד. כולם מבינים את משמעות המהלך: החולה ישקע כעת בשינה עמוקה, ובזמן הקרוב ילקה בדום נשימה ויילך לעולמו."
או כמו שידידי הנערץ אמר:
"יאללה, בוא נגמור עם זה."
אני מודע לכך, שבשל המניפסטציה שאני עורך לנושא בהקשר שלי, יש מצב שבהנתן הסיטואציה, אני בעצם מקשה על מציאת האקסקיוטר לביצועה. בחשיפה מעין זו, אני בעצם מעצים את בעייתיות הטיפול בנושא ומחבל בנושא לשמו נכתב פוסט זה.
אז זהו, שפרקטו-טקטית אין לי פתרון לכך.
אסטרטגית בבחינה מתמדת אני רואה שהמניפסטציה חשובה יותר, אני לוקח את הסיכון, כסיכונים נוספים שמזמנים חיים.
תכלית שידול הנחת תפילין של אנשי חב"ד במרחב הציבורי הוא… יש לשאול אותם.
תוצר לוואי של פעולה זו הוא הנרמול שלה – פעולה פולחנית שאם היה עושה אותה פרט בודד הייתה נחשבת, בצד הקל של ספקטרום האי-סבירות כ'הזויה'.
תוצר הלוואי, מעריך שכך גם תכלית היוזמים, של מצעד הגאווה הוא נרמול שאינם הטרוסקסואליים.
תכלית נוספת של פוסט צנוע זה – נרמול ההתייחסות, טיפול בהפקרת השליטה על מות סובייקט, בהפקעת השליטה על החיים מחברה, מדינה, דת, או כל קולקטיב אחר, והפקדתה להחלטתו הבלעדית של הסובייקט, שבחר לקבל החלטה מקדמית בנשוא – כמוני, ומינוי מי ממטעמו שיהוו סיוע אקטיבי למימוש רצונו.
הבטחתי בקשה אחרונה. אז לא באמת מבקש. מריבוי סיבות. הוחשובה שבהן: לא באמת משנה, אני מת, לא?
קיצור – בחיי, תרתי משמע, מה קורה אחרי מותי, אתי, לא מעניין. לכן תרמתי את גופי חסר הערך.
לי אין עניין, לא עכשיו, בטח לא אחרי מותי, חסר ערך ומשמעות.
אם למישהו חשוב? מתקשה להאמין. יש מי שרוצה להתכנס לנורמות חברתיות – לא עסקי, לא מעניין. זתם מיותר.
מכיוון שראיתי, חוויתי, מצבים בהם המערכות הציבוריות מותנות לטפל בשימור חיים, ללא תנאי,
במנותק ממצב החולה,
ובהתעלמות מרצונו,
גיבשתי לעצמי את דרך הפעולה שהייתי רוצה שתינקט כלפי;
מה אני רוצה שיקרה לי במצב של גוף, או תודעה פגומים,
במנותק אם ייעשה או לא – זה מה שהייתי רוצה.
לצורך כך, ב- 1978 הונפק לי כרטיס אדי, ב 2000 תרמתי את גופתי למדע, וב- 2017 חתמתי על טופס טיפול פליאטיבי.
אלה פעולות שתומכות ב-תפישתי, וכמובן לא מבטיחות את יישומה.
מה שנותר לי לעשות זה לחשוף את גישתי כדי לתת לה 'הכרה' כללית, לקדם את יישומה מולי, על ידי אנשים קונקרטיים, שקראו, וראו שכשהתודעה שלי (עוד איכשהו 🙂) תקינה, נחשפו לגישתי זו.
ייתכן ואולי אחרים שתומכים בגישה זו יפיקו ערך אישי מול עצמם או קרוביהם, כדי שזו תהיה אולי נורמה ציבורית, שההחלטה על חיים והפסקתם תהיה בידי פרטים ולא על ידי קולקטיב או מוסד חברתי כלשהו.
כעת המדינה לא מכירה ברצון וולונטארי בסיום חיים. אין אפשרות לומר – 'אין טעם, סיימו עם זה.'
לא רלוונטי לבקש ממקורב שישים כרית על פנים.
כן רלוונטי ל־מי שרוצה, לתת לו אמצעים מסיימי חיים, בתצורה כזו או אחרת כמו ב'דיגניטס' בשווייץ, שבישראל לא מוכנים לאמץ.
תפקיד פוסט זה הוא סיוע רעיוני לכך גם אם משקלו נמוך ממזערי.
העובדה שמעט אנשים נחשפו לבקשתי האחרונה אינה מטרידה אותי.
הייתי שמח שהייתה לגישתי זו יותר חשיפה וממילא הסכמה, לא כדי שאחרים יחילו על עצמם – מי שרוצה שיחיל, או לא, על עצמו, אלא, כדי להגדיל את הסיכויים שבקשתי זו תתממש עלי, אישית.
מה שכן מטריד אותי הוא המיעוט של מי שנחשף לבקשתי זו,
האם ימלא את בקשתי זו לאחר שנחשף אליה.
מסיק מכך על סיכוי מילוי הבקשה.
נחייה ונראה.
כלומר – אמות, הנותרים יראו.
ישנו האתוס של 'נאבק על חיין באומץ'.
לא מתווכח. כעת. אם ניפגש אחרי מותך ומותי, אז נדון על מהו אומץ.
טופס נוטה למות, להורדה.
טופס יאיר דיקמן נוטה למות, להורדה.
תמציתו – מבקש לא לנסות בשום אופן או צורה להאריך חיים באמצב בו אינני עונה פוזיטיבית "החיים ראויים" בשתי פעימות בהפרשים של 24 שעות.
נשלח למשרד הבריאות 26/7/2016.
תוספות למשרד הבריאות ב- 5/7/2017
אנשי קשר מודעים לבקשתי זו:
| שם | טלפון | ת.ז. |
| איריס דיקמן | 054-533-2210 | 056751019 |
| גיל דיקמן | 054-522-9901 | 204770002 |
| שי דיקמן | 054-808-0022 | 316524677 |
| מ"ר שאול רגב | 054-428-2151 | 056396427 |
| סמ"ר אבי שיוביץ | 054-425-2680 | 056479082 |
| אריק אלבו | 054-666-4679 | 056734908 |
| אשי דרומי | 054-435-5688 | 056164890 |
| רונן רודיק | 052-408-5850 | |
| דני יופה | 054-500-8904 | 27034644 |
| רמי שחר | 054-672-0103 | 31288947 |
| בן עמי ברתיני שביט | 054-758-9459 | 054502111 |
| דוקטור מרדכא | 03-5469570 | חתומה על המסמך הראשוני |
| דוקטור סאני ספיר רופאת משפחה קודמת | 03-6133553 | מיודעת |
| דוקטור מיכל רותם רופאת משפחה עדכנית | 03-5475950 | מיודעת |
אם קראת, אשמח להשארת שם 'קראתי' בתגובה.
אם תתווסף הערה מרושעת, נוטפת ארס ושלילה, מגחיכה ולועגת ברוח אופי האחאנא"ר שלי, מקומך בעולם הבא – בכל הקשור אלי, כמובן – מובטח.
יוסי גל: אל תבצעו בי החייאה