תגית: תקשורת

מוקדש* למלמדים/ מורים/ מתווים/ דורשים** ומאיימים*** שיתָקשרו איתם באופן מסוים, מתואם****. אחרת*****…

דורשות ותובעים במיומנות של מקריאי־פרוטוקול רבי־ניסיון,
שכן הנחו בעבר, צברו ניסיון, חוזרים על כך תדיר, ירק
איך לפנות אליהם כדי שיקשיבו (בטובם) למֶסֶר.

שאם לא כן,
אם המסר, חלילה אבוי ואוי, יועבר באופן שלא תואם את סף מוכנותם,
וזאת בשל אורך/ שימוש במלל מסוים/ מושגים רגישים/ ביטויים דלוקים/ משלב שפתי גבוה מדיי/ ילווה בדוגמאות, באינטונציה/ ועוד… (אם מכירים כאלה ניתן להוסיף התליות נוספות)
ימָנעו מקשב, יבטאו במלל שלא יקשיבו, יבינו וממילא לא יפנימו,
יגירו גופרית רותחת (יעני, יתעצבנו) על סביבתם
בליווי פסאודו רציונל שמבחינתם סביר, לגיטימי ומובן – 'כך לא אוכל להקשיב.'

הנחייתם היא לאופן ניסוח הפניה אליהם, הגשתה.
אופן ההגשה הנדרש מהווה תנאי למעבר מחסום ההבנה של הרגולטור התקשורתי.

רציונליות – רגשית

ההתייחסות בפוסט זה אינה להבנת מאזין שתלויה ברציונליות, כבהסבר לוגי, מתמטי שמצריך אצל אנשים מסוים נתיבי הסבר מובחנים.

הימנעות זו היא התייחסות למחסום רגשי, מוחצן, שמהווה שוער סף, רגולציה מונעת קשב:
יאטמו לשמע התבדרות חורגת מהאופן המסוים בו דורשים לצרוך את המידע.

המצע הסטרוקטורלי משבש להם את הקשב.
יש לכך, מבחינתם, צידוק ומי שאחראי לכך הוא מעביר המסר שאינו מתיישר לפרוטוקול שהם מתנים.

טרור תקשורתי

הטלת טרור תקשורתי זה אופייני לרגישים (– עצבניים) ('רגישים' – הם רגישים כלפי עצמם, כן?) שמקיימים עם הקרובים להם תקשורת ייחודית, מרשים לעצמם להפעיל טרור רגשי, שלזרים לא היו מעיזים.

התמודדות עם

(אני) אינני מוכן שיאיימו עלי. כשנחשף ל'אם אז', מייד הולך ל'אז'.
ובשיטת 'אותך לא 'כפת לי לשקר את עצמי לא מוכן' –
אינני רוצה לקשור לעצמי את קטע ייחוס רציונל לאינסטינקט, כלומר שאסטרטגית אני לא מוכן שיאיימו ולכן לא מאפשר החלת טרור כזה עלי,
אלא,
כאינסטינקט – אני מגיב נגטיבית לאיומים, בדגש על טרור רגשי. ועוד של קרובים.

ו-כן,
האולטימטום מופעל על מי שמשתפים פעולה עם הטרור הרגשי.
בפתטיותי אני בכלל גורס שמיטיבים הדיפת מי שמנסה להחיל טרור תקשורתי.

לטעמי, עם הקושי, כדאי לשקף למיישמי התנהלות כְּ־זו.
השיקוף לא מונע את הביטוי ולא פותר את הבעיה.

כטבען של התניות הן הנטייה היא לממשן.
עם זאת, בעת מודעת אליהן, לעתים, הן נדחות או מימושן נקלש מעט.
זה תכלית השיקוף בהקשר זה.

* אחאנא”ר שכמוני, לא הבנתי את הקונספט ‘מוקדש ל-‘ בספרות, בספורט;
מין מחוות של קונסרבטיבים שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית.
טוף, שיהיה.
** דורשים – העלאת בקשה ללא אפשרות סירוב.
*** מאיימים – מתקשרים באופן שכוונתם לא ניתנת לפרשנות, ש'כדאי מאד' להאזין, להפנים וליישם את ההנחיות באופן שיהיה תואם את כוונת בעליהן, ושאם לא כן אז,
**** מתואם – אופן תקשורת תואם את מערכת ההבנה שלהם. טרום הבנה, בהליך הקלט מותקנת מערכת רגשית מקדמית, שתמנע את הפעלת מנגנון ההבנה אם התוכן לא יתוקשר בהתאם להנחיות והכללים הנדרשים.
מערכת זו בעיקר אמורה להיות שומר הסף של תפישת הערך של מחיל הרגולציה. ביטוי מנגנון כזה מעיד על תפישת ערך בעייתית, הן בהחצנת הדרישה, הן באיום הנלווה אליה, והן החלתה כלפי קרוביהם הנתונים לטרור הרגשי.
החיווי הראשוני האם יש איום ערכי, ואם לא – תתאפשר פניוּת הבנתית של הסוגיה הנידונה.
***** אחרת – מכיוון שהמנגנון הרגשי הוא שומר הסף, הרגולטור, מתלווה לבקשה להתבטא באופן מסוים.
האיום הוא ברמות שונות של הסתרה או חשיפה:
♠ ימנע הקשב לנאמר,
♣ איך יבולע למתָקשר אם לא ישתף פעולה עם דרישה לתקשורת המסוימת,
♥ ולחילופין ואף יותר חמור –
מה יקרה למאיים, שכחגורת נפץ של מחבל מתאבד, יאבד את שאריות עשתונותיו אם לא יתקשרו איתו כדרישותיו,
♦ והאחריות לכל הסינדרום הזה חלה על המתקשר שסירב לקבל עליו את התנאים.