יום ששי אחר הצהריים. השעות הקסומות, אחרי בית הקפה בו אני עם המחשב, רוכב לככר הבימה. גרפיקה אנושית מרצדת.
הסתובבתי בכיכר. ליד הפתח השמאלי של היכל התרבות הבחנתי במוכר בייגאלאך ליד אישה מבוגרת. אני עם האיטינג דיסאורדר שלי לא מתעכב על השאלה האם אני רעב או לא – לא – רואה בייגאלע, רוצה. להמשיך לקרוא מינורי בביגאלע
אני לא שואל את עצמי יום יום,
האם אני מעדיף את עשייתי החלודה בתעשיה העבשה בה אני נמצא עדיפה על האלטרנטיבה – לנסח את תובנותיי בג'ים התודעתי.
שעה שעה, לערך, אני עושה זאת. להמשיך לקרוא נזק לאנושות
הבנשלי המליץ לי לקרוא את הספר לו 'הייתי פיראט'.
המלצה שלו [עושר הידע והזיקה התרבותית הרחבה, הבנתו אותי, את טעמי] ↵
ביצוע שלי (על פי רוב);
"ספרים כבר אינני קורא" הודתי במבוכה ונחרצות; אני צורך עיתונים כאקטואליה, מוספים כרקע, פודקסטים ו-דוקומדיה להעשרה. ספרות, פיקשן יודע לומר היום שלא עושים לי את זה. מעדיף לכתוב.
את תומפסון הכרתי ב-1985 בניו יורק. בעת שהתפננת בחופש הגדול בין כיתה ב' ל-ג' אני הייתי מובֶר, – סבל, רק באנגלית– סוחייב, מעלה ומוריד קאוצ'ס ובוקסס.
האיש לא בגיל שלנו, המוברים הישראלים, שבאים והולכים. מבוגר ממני, הפורמן, בשתים עשרה שנה, היה הלפר עם ותק רב. בניגוד אלינו, לא היה לו עניין של לקיחת אחריות, רצון להרוויח יותר, להתקדם. עבד רק כשנצרך לכסף.
להמשיך לקרוא כמו למחוא כפיים ביד אחת
הפוסט הקצר ביותר שלי.
הגיעה אלי דמות עסקית לפגישה. ר' ציין שהאורח 'רק על עצמו לדבר יודע', לא מתעניין באחר. לי זה דווקא נוח. מה יש לי לספר לו – עזוב אותו, אותי – שיעניין אותי לחלוק אתו?
אחרי ימינה שמאלה קדימה אחורה קצר, מסתבר שהוא אוהד. שרוף. 'בבית', העיד, 'אין לי שום דבר בצבע…' – צבעה של היריבה המיתולוגית – רק סמרטוטים בצבע הזה. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי מומחי התכנסות הזדהותית
למדה אתי ביסודי.
דמות חשובה, משמעותית. אהבתי אותה; לא רומנטית. אהבתי הלא ממומשת מכמירת הלב – מכמירה את לבי שלי, כן? – נתונה לאחרת. הייתה שותפה לפעילותי החברתית בילדותי ול'חברה' שהקמנו בכיתה שכללה תמהיל משתנה של ילדים.
שמייחס לכך נאמנות לעצמי,הוקרתי, הערכתי. ועדיין היום. 'רכשנו את השפה יחד'.
(– ביטוי שניפק הבנשלי על אינטימיות שפתית, מנטלית, סביבתית, ערכית, חווייתית בגילאים מעצבים.)
[מתי לאחרונה ציינת באוזני אחר, על היות דמות משמעותית לך?]
חדה, עוקצנית. למתחילים.
יש מי שיבחינו בהתגוננות, במבוכה בחרדה שלא תוכחש.
נבונה, מהזן הדיסציפלינרי, כלומר מוכשרת בדיסציפלינות של לימוד.
יותר חשוב, ניחנה ביכולת לבקר עצמה, לדָמות הסתכלות בוחנת מהחוץ פנימה. אני מייחס לה יכולת להכיל מורכבות.
ועם זאת, הכי חשוב – היא באה מטוב. מחמלה.
לימדה אותי כמה דברים משמעותיים, בעיקר בתחומים ה'סוציולוגיים', שבהם אני מרבה לבחוש.
בצבא מודיעין – הגיעה באיתור ואני באילוץ כמעט מקרי – נפגשנו שוב, לא משמעותית.
בקיץ 2021 נוצר מפגש כתתי שערכו מעצם קיומו. אדוותיו הניבו חידוש קשרים איתה ועם עוד שלוש בנות איתן אני בקשר.
אנחנו בתקשורת; אני משער שהיא מבינה שעל אף חוסר הנעימות שהיא חשה על מה שאני כותב לה,
אני רוחש לה הערכה וחיבה רבים, ואולי גם עמדותיי לא מופרכות לגמרי להבנתה, כלומר לא מסכימה להן, אך לא מפתיעות אותה.
'התובנות הסוציולוגיות' שלי הן "חיצים כואבים" לה, התנסחה.
אני באמת שלא מתכוון לפגוע, בטח שלא בה.
ופוגע.
משתף אותה בתפישותיי על סביבת ההתייחסות שלה, על השקפות עולמה, ערכיה.
לתפישתי, אני 'מאפשר' לא פוסל שכמותה. אכן, לא מכבד מדגמני תפישות קונסרבטיביות מסורתיות באשר הן, ומתוך כך גם את שלה.
אני מכבד אותה במובן שמדבר אליה כמו אל עצמי – היא נבונה. לא מעדן, לא מתנסח כלפיה כמתנחתת שעלי לחוס על רגשותיה.
מבין לי שהיא תמאס בהמשך בהפחתת הערך שהיא חשה מכיווני.
רק כחתרן בלתי נלאה לתקשורת משמעותית – טקסים, חילופי מילים מתוקות וגיפים לא עושים לי את זה.
חשפתי – הוי האינטימיות – בפני הבנות את העובדה המצערת, שלא לומר 'מביכה', שאת מנת החמין הראשונה שלי אכלתי בצבא.
שאני בחסך תרבותי קולינרי בנושא.
הבנות הרחומות, שחוסדות זכר נעורים, התנדבו לפעול למלא את פנכת החסך החמינאי הצבור.
הזמנתי אותה להצטרף לצ'ולענט עם האחרות.
סרבה.
לגיטימי, כמובן. ממש לא חייבת. כמי שחיי החברה שלו חשובים לו מאד, יכול להבין מי ששתמהיל חברתי לא מתאים לו. [מאידך, מי שפונה אלי ברמת כוונה כמו שפניתי אליה להשתתף במפגש, לא נוטה לסרב, ולפחות לא זוכר שסירבתי.]
חבל.
הודעתי על כשלוני למארחת, שפנתה והזמינה אותה.
סירבה בנחישות.
תחת לחץ אמרה ש – 'אם אצ'ו פצ'ו וסימצ'ו יוזמנו אז תגיע.'
אנשים טובים, כן? רק לא בתמהיל.
הייתי משתף אותה בנכתב, רק חושש שהיא תקבל כעלבון ולא כ'תובנה' –
'ציפורה חביבתי" הייתי אומר לה "המצפנים החברתיים שלך משובשים;
היו לא תקינים בילדותנו,
התקלקלו בבגרותך,
והחלידו בזקנתנו.'
נשאלתי על ידי יקרה לי, 'נהנה לעבוד?'
ועוד כשלא מתוגמל על כך. אולי כהשקעה לטווח ארוך.
מכיוון שאני 'מתמלל את עצמי לדעת', עונה בהרחבה, לעצמי. להמשיך לקרוא נהנה לעבוד?
זהות (הגדרה זמנית): מערכת תפישות מאופיינות שמבדיל סובייקט אחד מאחר.
בהקשר קולקטיבי, המשותף לקהילה מובחנת.
זהות, כמו מוסר הם לרפוסי דעת וחלושי אופי;
נצרכים לסביבתם הקהילתית כמגן ביטחון להתנהלות במרחב. להמשיך לקרוא זהותי
מה יאמרו הנחבטים בטקסט?
♠ על העיסוק האינטנסיבי בתכנים אלה,
♣ על התפישות המוצגות,
♥ על השפה והניסוח הננקטים,
♦ עלי כמנפיק אותם, ולמה.
אני מקווה, שלקריאת ההחלקות, חריקות, זיופים, סממני אי–סבירות,
בשונה מ'לא מובן', או 'לא מוסכם',
אקבל חיוויי "האללו, התרחקת, אתה לא שם."
מעניין אותי,
כבקרה על מידת התרחקותי ממעקה הסבירות הנתפשת,
(ולהמשיך לחפור, לעדור, לחצוב ולכרות, ב-מה שמעניין. אותי תכנית.)
#רצי1נל
בקיבוץ בארי מתרפקים על חריצות יואב גורל שהחזיק שתי טוריות;
כשאחת התעייפה הוא עדר בשניה.
כשאני יורד עם מחשב למרחב הציבורי,
השני נטען,
כשהאנרגיה אוזלת, עולה להחליף ביניהם.
לא, לצערי אני לא כזה חרוץ,
הסוללות פח.
השאיפה להיות, להישאר צעיר, היא נורמה התנהלותית, לכול, בהנחה ש'צעיר' זה שיא היכולת והפוטנציאל, לשם מתפתחים, משם מדרדרים ומזדקנים.
תוך כדי ולאחָר, לשאיפה להישאר צעירים, מוספת ההכרה, השאיפה להיראות צעירים מבני גילם – 'לא יכול להיות שמור, ניצן או עדי בגילי'. בהתבוננות בבני גילם הערכת הגיל תקפה לגבי אחרים ומבחינתם לא להם פרטיקולרית.
היו – די מעט – מקרים שבהם הופתעתי לנקיבה בגיל שהיה משמעותי גבוה יותר מהמראה. גם אם הושקע מאמץ הסוואה. להמשיך לקרוא להיות, להישאר צעיר
סתיו, שבת אחר הצהריים,
השעות הקסומות של תל אביב,
עובר רכוב על אופניי בכיכר הבימה,
רואה
גבר חבוש כיפה
נראה מתפלל,
קורא (כנראה) את התפילה מהסלולר. להמשיך לקרוא מינורי בהיברידיות
אחרי שנתיים וחצי של צום מוטורי חזרתי לאופנוע.
יצאתי מאולם התצוגה לאחר תדרוך של זבן מוטורי – סוחר מכוניות, כן? – גדל גוף, מזוקן, מקועקע ממגף רגל עד קסדת ראש, שהכביר עלי יותר מלל מתקתק ממה שאישיותי המרירה יכולה להכיל. אני אלרגי לתקשורת כזו. עוד יותר כשהדובר חגור אקדח על מותן. "מוקי" שאלתי את השם הבדוי בדרך ממושבו לאופנוע "מה הצבעת בבחירות?" "במכירות לימדו אותי" הטיח בי את עומק משנתו "לא לדבר על דת ופוליטיקה." Oh Yeah. כמעט החזרתי את האופנוע. טוב, לא באמת.
להמשיך לקרוא רקוויאם האופנוע האחרון
סטלה כבר לא משהו. לא כל כך בעניינים, והעניינים גם הם לא משהו.
בבקרים איריס מתווכת לי את צרכיה. של סטלה. אם ב- 6 בבוקר רק השתינה סביב 9 תחרבן. בבית. אותי זה מבאס – לא הלכלוך ההזדהות שלי עם סבל ההתאפקות. אז אני מוריד אותה שוב לפני, בנוסף על סיבוב הצהריים. להמשיך לקרוא מינורי בבעלי חיים
אני כותב למחייתי, לא לפרנסתי. כג'ים לתודעתי המתקהה.
יש הארות שטוענות אותי אנרגיה.
אני מצייץ, פועה, בידיעה שמְתֵי מעט אחרים בעניין.
עיקר המאמץ התשומתי, בחציבת ההבנה ובכריית הניסוח – בערך (רוב) שעות עירותי.
ההשקעה בהצגת התכנים, יחסית, פעוטה.
תכלית הלקסיקון:
♠ צריכה עצמית.
♣ פלט: תרומה צנועה להיבטי חתירה לרציונליות.
♥ קלט: הערות נוגדות – טריגר לי לבחינה חוזרת.
#רצי1נל
עברתי בקפה עכשווי בדרום־מערב העיר.
'עכשווי' במובן ש–לפני שנה לא היה, עכשיו מפוצץ, משער שבטרנד הבא יתנדף.
ישבניו הם תמהיל צעירי דור ה-X עם בוגרי ה-Y.
קפה, מאפים, וכריכי חלה מוגשים עם גזרי מלפפון ורצועות גזר בכוסות עץ, על מגש ידידותי לסביבה ומאד לא לארנק. להמשיך לקרוא מינורי בקפה האישי
בוס,
דברנו אתמול על שיחת 'יחסינו לאן' שהייתה לך עם מעסיקיך.
אינני מודע לפרטי הנאמר,
ועם זאת –
להמשיך לקרוא It Is Not a Matter of Money
אני כותב על נושאים גם, ומבחינתי בעיקר מופשטים, מורכבים, בחלקם הגדול עוסקים בַּמֶטא.
ברור לי שמקריאתם, אין מי שישנה תפישותיו.
הניסוח הוא ניסיון (שלי)
ביקרתי מאמר דעה.
שלחתי את ביקורתי למי שהעביר לי את כתובת המייל של כותב המאמר אותו ביקרתי.
הותרתי בידיו את ההחלטה האם לשתף בביקורתי את הכותב, כשאינני בטוח ברצון הכותב לקבל את ביקורת (– כלומר די משוכנע שלא ממש). לכן לא שלחתי ישירות – מאפשר להתגונן.
למה שלא תשלח אתה? ממתי מפריע לך שרואים בעין לא אוהדת את מה שאתה כותב?
שלח אלי חזרה.
