הכרה בנתינה, רעיונית או ממשית בעלת ערך נתפש, לטובת המכיר.
הכרת תודה אותנטית מלווה ברצון של פרט אסיר התודה להקצות משאבים רעיוניים או ממשיים למיטיב.
ככל שערך הטובין הנתפש רב יותר, כן התודה והמורכבות.
#רצי1נל
יושב עם מחשב בגינה, העבודה פינת יוחנן הסנדלר עם קפה ובקבוק ביטר למון, חולק שולחן שמדי פעם מתחלפים בו היושבים.
אחרי כשעה של עבודה – אני לא באמת עובד, כן? – יושבת ראש הוועד של שלוש בנות בגיל צבא, שואלת "אפשר לשבת?".
האחריות ל'האם לשתף פעולה עם המגייס מוטלת, כמובן ותמיד, על המגוייס.'
ועם ובכל זאת…
מוכרים לך חברים או מכרות שפונים עם: 'אני מעורבת בפרוייקט…', 'האם תוכל לסייע…', 'לתרום…', בנושא שהפונים קשורים אליו, מבקשים עזרה כספית או תשומות לפרוייקט נאצל שהם מעורבים בו?
אין בטרנזקציה שהם מקדמים סחר טובין ריאלי. נטול מרכיב עסקי. המבקשים אינם בקטע שהם הנזקקים.
הנדבנים מיטיבים, עוזרים לפרוייקט גם בעצמם, רותמים את נדיבותם לפרוייקט את חבריהם. להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – מקבצי צְדָקות, מגייסי תשומות, מנדבי תרומות
מימוש רצונות מספק יצרים, הנאה.
פרטים נבדלים ביכולת לנהל מימוש תשוקות, בעיקר בהיבטים פיזיולוגיים, לדחותם בזמן או בכלל, בשל ראיית טובתם או בשל תגובתיות לסמכות.
היבטי מימוש רצון שנתפשים כבעיה בדחיית סיפוקים מתויגים כלקויות ב
🌖 'שיקול דעת'
🌗 'התמכרות'
🌘 'נורמליות'
🌑 'פשע'.
#רצי1נל
מימוש יצרים, צבר תשוקות – הוא מקור הנאה,
אינו דחף השרדותי בלתי נשלט.
מדרג הנאות – טביעת אצבע תודעתית.
תודעות מבקרות את משמעות היישום, הקצאת התשומות, עלות והפסד אלטרנטיבי למימוש תשוקות, כדי להניב הנאה מצרפית מיטבית,
בהטיות וברמות מודעות ויעילות שונות.
#רצי1נל
#רצי1נל
מכלול תשוקות מובחן; לחיים, למין, תחרות, לספורט, לאמנות…
אורגניזם מקצה תשומות תודעתיות וממשיות רבות מסך תשומותיו לסיפוק יצריו.
מידת סיפוק יצרים משפיעה על מידת שביעות רצון – אושר, של פרט.
צבר היצרים, תמהיל התשוקות בַּצֶּבֶר, מידת עצימות הקצאת התשומות למימוש (בעיקר הרעיוניות), התסכול או ההנאה המודגמים ממניעת יצר או סיפוקו מהווה טביעת אצבע תודעתית של פרט.
#רצי1נל
הכותב הוא בומר, וכזה שאימת הסוציולוגיה והחתירה לאישרור והסכמה לא כל כך שורה עליו.
קיימת רגישות מובנית ומובנת לתכנים שעוסקים בתחושת ערך, ובמיוחד לכאלה שמפחיתים ערך לעצמנו בעינינו, או בתפישת אחרים אותנו.
אצל מילניאלס, צעירים יותר ואף אצל (חלק מ)הוריהם, מקובל לנרמל את הרגישות, להחצינה ואף לתבוע מהסביבה להיזהר 'לא לפגוע' בהם.
בשונה מהמקובל בעבר, כעת יותר רווח
הפרוגרסיה ה(כביכול) שמאלנית (– המטורללת) בארה"ב היא חזית פוליטית מקדמת את הדאגה למגזר הרגיש שתובע את ההכרה ברגישותו והזהירות ממנו.
העניין בנקיטת זהירות של הסביבה מפני הרגישוּת היא שהיא לא פותרת אותה, מנציחה ואף מעצימה אותה. הרגישות חבויה, ורוטטת, ו-תצא. כולם מקווים, ומבינים שהאירוע יקרה.
בזהירות שלי, שלך, של הסביבה – 'סבבה, למד אותי, כשאזכור אבליג, אפילו ללא מאמץ' – הַרָגיש, מי שגוננו עליו, נשאר עם פגיעותו, ב- idle, מהותה נותרה ממתינה להתפרץ עם הגירוי הבא.
במרחבים האישיותיים, אינדיבידואל מתנהל מול סביבתו עם מערכת הכלים המנטליים שיש לו ארוז בפיזיולוגיה האישית שלו. יחידה אוטונומית.
התביעה מסביבה שתסטה מדרכה לטובת התגייסות להגנתם היא בעייתית.
גם אם התביעה נסמכת על נרמול ולגיטימציה רעועה, בהתחברות לאינדיבידואלים דומים שסובלים מאותו מחסור ביכולת לגונן על עצמם מפני רגישותם.
זהו גיוס 'המונים' של רגישים לגונן על עצמם. התמורה – מתחושת העזרה והחמלה לנזקק, נרמול עדכני, פרוגרסיבי.
תפישות שמרניות, דתיות, קהילתיות שומרות על זכותן לשמר מבנים חברתיים, מתעלמות ועוינות מרגישות אינדיבידואלים בני הדור החדש שמבקשים להגן על עצמם.
להם אני רוחש עוד פחות אהדה.
אין לי כוונה לפגוע. לרוב. ואם כן לא באמת במי שמחצינים חולשה שמבקשת הגנה.
אני כן עומד על אפשרותי ('זכותי' נשמע לי קורבני ומתגונן) לומר את מה שמוצא לנכון.
מתוך זכותי זו אני מכיר גם בזכות האחר לשמר את רצונו לבטא בקשת התגוננות, גם אם לטעמי בקשה מעין זו מעמידה אותו במקום שמסב לו נזק, מנציח ומעצים את הרגישות.
אני מבין שרגישויות אישיות אינן מתפוגגות.
אני משער, שאולי, יש יכולת להתמודד איתן ולהקטין רגישות אליהן.
אני מקווה שהליך הנרמול יופנה מול בעליהן שילמדו לחיות מעט טוב יותר עם היותן.
יש לי מכרה מרקע פוליטי 'שמאל' סוציאליסטי לא פרוגרסיבי מובחן. בקולוסטורם ינקה ת'קומוניזם. התשתית האינטלקטואלית שלה לא התאימה לרעיונות, כלומר, התוכן לא ממש עניין. ההשלכות כן; כשהפרקטיקה הסגפנית לא תאמה את רווחתה הרגשית ולא הכלכלית. אבל הסנטימנט הוטמע, קבוצת הייחוס מובהקת, ההתכנסות ההזדהותית מפעמת – אלה נטבעו, כנוגדי ימין.
להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – ביאוש הורי
באותם כינוסים של מפגשים חברתיים עם תוכן (שלא לומר מצע אינטלקטואלי) הבחנתי שהנוכחות הנשית פחותה מזו הגברית, בין הדוברים מקומן נפקד אף יותר. במובהק.
בניו יורק 1992 היה הפורום הראשון שהשתתפתי בו.
עשרה זוגות.
רק הזכרים דברו. להמשיך לקרוא למה לא נשים?
מי שתפישת עולמם היא תוצר סנטימנט לא מבוקר, שהועלה לרמת רציונליות או צורך,
הצידוק לו – 'כך כולם בקהילה, זו הנורמה',
לכן זה 'נכון', צפוי ומתבקש להיות מאומץ על ידי אחר, 'כי הרי כולם…, ולכן…' להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – אינטלקט פרובינציאלי
מי שעל בסיס קבוע שואף לתוצרים חברתיים, משתמש באינסטרומנטים התנהגותיים ליירט אותם, על בסיס קבוע לא מקבל את התוצר המקווה ולא מכייל את המצפנים.
להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – בעלי מצפנים חברתיים משובשים
האם מוכר לך,
שאמירה שלך – שיצאה ממך,
התקבלה אצל אחר – נאספה,
צומצמה – באופן שאבדה את הקשר לכוונתך
התנסחה – באופן שמתכנס לערכי השומע/תם
והושלכה חזרה אלייך, כשיקוף לערכים שלך? להמשיך לקרוא פגוש פוגייש פגשתי – אוספים, מצמצמים, מכנסים ומשליכים
פגשתי בת כיתה.
דמות משמעותית שרחשתי, רוחש, אליה הערכה וחיבה רבים. טבעה בי תובנות סוציולוגיות, שמלוות אותי עד היום. לימדה אותי. באמצעותה* ניסחתי כמה פרדיגמות חברתיות – נושא שאני מוטה אליו, אני מקצה נתח ניכר ממשאביי המנטליים ההולכים, רצים וכלים, ושמלכתחילה לא היו מי יודע כמה, משובחים.
* למידה מצפרדע
זה לא שהצפרדע מלמדת.
זה שלומדים מניתוח קרביה.
אחרי קרוב ליובל שנות נתק נפגשנו. התשתיות האנושיות נותרו ללא שינוי, וכן הדינמיקה.
הילדה המוכשרת בכיתה הזכירה לי שהצעתי לה שנתנשק.
ושהיא סירבה.
לא זוכר את האירוע. למעשה כבר כמעט שאינני זוכר דבר. וכבר לא משתין ברצף. מטפטייף.
יתכן שהאירוע התרחש.
סביר שאירע אם היא העלתה אותו.
מהיכרותי אותה, אותי והפרטים שניפקה – אפילו וודאי.
ומה זה משנה אם זוכר או לא?
רק שואל – בדיעבד:
מה הרבותא שרוותה מסירובה?
את סיפוק השליטה? בהימנעות. שיכלה משהו אך הצליחה למנוע?
בדיעבד, ברטרו פרספקטיבה, בבחינת החוויה שלא נחוותה, הניסיון שלא נוסה,
לערכיה שלה, האינסטינקט המקומי זמני של אז, שמימש את הסנטימנט שנמנע ומנע,
האם
שירת את תפישת ערכיה שלה? בהסתכלות עכשווית?
אני מצר.
היא – ניתן רק לשער.
"אני יש לי רק שאיילה"
שאלתי בווטסאפ את דניאל קרן, מבחינתי – דני, קרץ.
הכרנו בצבא, מודיעין, סיני, ליד התעלה, עידן סיסרא. המילה 'חבש' לא מתאימה לכיפה ירוקה בגודל קוורטר שהונחה נידפת על פדחתו; מבריק. מולטי דיסציפלינרי, בתלת ממד וב- 360°. אם אעיד עליו, ואולי בעצם עלי – נבון ממני. בעוד הכיפה התאיידה, העיסוק בסְפָר המיסטי התמצקה.
הוא מעיד על עצמו ש'איני מחדש דבר'; עושה שימוש ברעיונות של אחרים. זו אמירה יפה, בעיניי, מודעת להיות התלות בחיצון היא סוג של חולשה, והיופי הוא ההודאה בה. עם זאת, העוצמה של רוחב ידע, עומק, והכנסתו בהקשרים רלוונטיים. אהבתי. עם זאת, כ–ירון לונדון, מושא הערצתי – מי שהייתי רוצה להיות, וגם מג'יק ג'ונסון, אם הייתי גדול – שכשהוא מצטנע, בעצם הוא מתייהר – אני מייחס לו חידוש באיסוף של אלמנטים אקלקטיים, אקסטרימיים ומגוונים גם אם ידועים ומוכרים.
למתלונני שפתי המעיקה – החידוש שדני מדגמן הוא עיסוק ברמות־על בדיסציפלינות מגוונות לא קשורות אחת לשניה. כבוד!
"על השאלות שלך אני עונה על בירה" ענה.
האם וכמה – הרבה / מעט – שמעת "אבל אמא/אבא, הבטחת!"?
האם ניתן להניח שהורים משערים שמספר הפעמים ששמעו פחוּת ממה שילדיהם יעידו?
האם בסביבה שנשאלה השאלה תדיר, התפתחה תרבות פיצוי?
האם תרבות פיצוי הובילה ליימון משא ומתן ילדים–הורים?
האם המשא ומתן מול ההורים מעשיר את מיומנות ילדיהם במשא ומתן עם סביבתם?
האם המשא ומתן פוגע בסמכות ההורית?
מהמעט שקראתי, שלושה סיפורים, כתיבתו של חיים מרשימה (אותי), מאד. כותב להמשיך לקרוא חיים ולדר
ידידי הנערץ:
'אנחנו לא מנהלים את המשאבים שלנו, אלא את העזבונות.'
במבנה משפחתי ישנה מכניקת של חלוקת משאבים חומריים מצד ההורים לכיוון הילדים.
להמשיך לקרוא חלוקת משאבי הורים
