מי בעל התצלום, המצולם או המצלם?
באירוע חברתי צילמתי כמה עשרות אנשים.
כעבור יומיים שיתפתי את התמונות והסרטונים שאוחסנו בענן.
כעבור ימים אחדים אחת מהדמויות המצולמות אמרה לי שניסתה להסיר את תמונתה מהענן כי בבואתה הנשקפת נראתה לה לא מחמיאה.
מכיוון שהפעולה לא צלחה היא בקשה ממני להסיר את תמונתה.
בהכרותי את הדמות, והסבירות שאני מייחס לה, קיבלתי את שביקשה ללא אומר וללא הבעת עמדתי ושאר ביקורות מבאסות שמתאים לי להכביר בסיטואציות מעין זו למי שאני כן מייחס רציונליות וחוסן.
הסרתי את התמונה.
עם זאת, יש פה משהו מעבר לפעולה הקונקרטית.
השאלות בעצם, 'של מי הבבואה?', 'של מי הצילום?'
בעידן העכשווי, ההפרדה בין הפנים לחוץ, בין 'אני' לבין 'סביבתי' בין מצב רוח ותחזוק רגשי של פרט לבין גורמים חיצוניים, ומידת אחריות דל מי על מה – הטשטשה. הפרט תולה (גם) במעשה או אומר של אחר את האחריות על מצב רוחו.
ישנו קונסנזוס רווח שהפרט הוא הבעלים של בבואתו.
ולתפישתי – לוגית, ערכית ומעשית – הצילום שנמצא במאגר שלי הוא שלי. לכן, כשמישהו מנסה למחוק את הצילום הוא נוקט בפעולה נוגדת לרצוני, בקנייני, חודר לטריטוריה שלי ומנסה בשם איזה שהוא קונסנזוס נורמטיבי שגוי לוגית לבצע פעולה שמאיימת על שלמות קנייני.
בעידן בו אנשים מייחסים אחריות לאנשים אחרים את מורדות מצבי רוחם נראה להם גם סביר שהם יכולים להיכנס לטריטוריה של אחרים ולקחת משם ביטויים שגורמים להם לחוש לא טוב. במצוקתם הם מתבלבלים, חודרים לטריטוריה אחרת שלא אמורה להיות להם גישה אליה.