עימות מול סבירות
שימוש בהסבר רציונלי להפרכת קשרים לא סבירים
בין תפישת המצב בעת הטראומה למצב עכשווי,
במטרה לשחזר התנהגות תגובתית נורמטיבית, שנסמכת על מערכת פרדיגמות טרום טראומטית.
#רצי1נל
בדומה לאמונה, שאיפת חווה טראומה, במודע או שלא, לייחס סבירות להתנהגות – רציונליזציה.
ערעור רציונלי על היבטי התנהגות לא סבירה שמודגמת בהסבר או בפועל, עלולה להיתפש כאיום שמתממשק עם הטראומה ולחלץ תגובות השרדותיות של אי-אמון ותוקפנות כלפי המערער.
#רצי1נל
תביעות של חווה הטראומה מסביבתו שתופשת את ההתנהגות הטראומטית כלא־סבירה וכפוגענית בו
✔️ להזדהות עם החווה,
✔️ להבין ולהצדיק שינויי ההתנהגות בעקבותיה – מניעה או עשיית יתר,
✔️ לנסוך סבירות בהתנהגות כהגנה מפני השלכותיה.
#רצי1נל
התייחסות לחיוויי מציאות רצויים,
שיש סבירות שישתבשו,
בביטחון שגוי שישתבשו,
וזאת כ–חרדה מתגוננת משחזור היבטי טראומה,
מחשש של פרט מהשלכות הטראומה, חוסר אמון והיעדר ביטחון באמצעי ההתמודדות הקיימים והספק בהיותם מספקים.
#רצי1נל
צבר תופעות התנהגותיות של פרט, פיזיולוגיות ותפישתיות,
שנגרמו בעקבות אירוע שצרך תשומות תודעתיות בעצימות־יתר,
ששינו, הקצינו, התניות קודמות או פיתחו חדשות של חילוץ תגובות רגשיות, מניעה או עשיית יתר,
כתגובה נתפשת כלא סבירה או נורמטיבית בהשוואה לתגובותיות טרום האירוע.
#רצי1נל
טביעת אצבע אישיותית לעצימות קליטה, עיבוד ותגובה לגירוי.
שוני בין פרטים בעצימות נדרשת להבחנה בשינויי מצב;
בסוגי השינוי; פיזיולוגיים או רעיוניים, בספיחת סוגי המשאבים ומידת ההקצאה האנרגטית לתגובה – כדחף או מבוקר רציונלית, האם מועלה לרמת הישרדות, או יורד לרמת חיים וטעמים.
#רצי1נל
נעשה במטרה אינסטינקטיבית, לא מודעת, לצרכי תחזוק וקידום תמהיל ערכים רעיוניים עכשוויים (בעת תחזוק הבדיה), ומתוך כך ממשיים של פרט.
יש לצפות שבדיה מודגמת אינה חד־פעמית, אלא מהווה חלק ממערכת הפעלה אישיותית.
#רצי1נל
התייחסות לאובייקט אחר ללא מעורבות תחושת ערך של הסובייקט המעריך.
האם אובייקטיביות אפשרית?
סוגיה פילוסופית:
♠ באמצעות מכשירים.
♣ התייחסות אנושית יכולה להיות חתירה מודעת לנטרול תחושות ערך, לא באמת אובייקטיבית.
#רצי1נל
שלילת קיום.
#רצי1נל
שינוי מיקום של אובייקט במרחב ריאלי על ציר זמן.
#רצי1נל
הכותב הוא בומר, וכזה שאימת הסוציולוגיה והחתירה לאישרור והסכמה לא כל כך שורה עליו.
קיימת רגישות מובנית ומובנת לתכנים שעוסקים בתחושת ערך, ובמיוחד לכאלה שמפחיתים ערך לעצמנו בעינינו, או בתפישת אחרים אותנו.
אצל מילניאלס, צעירים יותר ואף אצל (חלק מ)הוריהם, מקובל לנרמל את הרגישות, להחצינה ואף לתבוע מהסביבה להיזהר 'לא לפגוע' בהם.
בשונה מהמקובל בעבר, כעת יותר רווח
הפרוגרסיה ה(כביכול) שמאלנית (– המטורללת) בארה"ב היא חזית פוליטית מקדמת את הדאגה למגזר הרגיש שתובע את ההכרה ברגישותו והזהירות ממנו.
העניין בנקיטת זהירות של הסביבה מפני הרגישוּת היא שהיא לא פותרת אותה, מנציחה ואף מעצימה אותה. הרגישות חבויה, ורוטטת, ו-תצא. כולם מקווים, ומבינים שהאירוע יקרה.
בזהירות שלי, שלך, של הסביבה – 'סבבה, למד אותי, כשאזכור אבליג, אפילו ללא מאמץ' – הַרָגיש, מי שגוננו עליו, נשאר עם פגיעותו, ב- idle, מהותה נותרה ממתינה להתפרץ עם הגירוי הבא.
במרחבים האישיותיים, אינדיבידואל מתנהל מול סביבתו עם מערכת הכלים המנטליים שיש לו ארוז בפיזיולוגיה האישית שלו. יחידה אוטונומית.
התביעה מסביבה שתסטה מדרכה לטובת התגייסות להגנתם היא בעייתית.
גם אם התביעה נסמכת על נרמול ולגיטימציה רעועה, בהתחברות לאינדיבידואלים דומים שסובלים מאותו מחסור ביכולת לגונן על עצמם מפני רגישותם.
זהו גיוס 'המונים' של רגישים לגונן על עצמם. התמורה – מתחושת העזרה והחמלה לנזקק, נרמול עדכני, פרוגרסיבי.
תפישות שמרניות, דתיות, קהילתיות שומרות על זכותן לשמר מבנים חברתיים, מתעלמות ועוינות מרגישות אינדיבידואלים בני הדור החדש שמבקשים להגן על עצמם.
להם אני רוחש עוד פחות אהדה.
אין לי כוונה לפגוע. לרוב. ואם כן לא באמת במי שמחצינים חולשה שמבקשת הגנה.
אני כן עומד על אפשרותי ('זכותי' נשמע לי קורבני ומתגונן) לומר את מה שמוצא לנכון.
מתוך זכותי זו אני מכיר גם בזכות האחר לשמר את רצונו לבטא בקשת התגוננות, גם אם לטעמי בקשה מעין זו מעמידה אותו במקום שמסב לו נזק, מנציח ומעצים את הרגישות.
אני מבין שרגישויות אישיות אינן מתפוגגות.
אני משער, שאולי, יש יכולת להתמודד איתן ולהקטין רגישות אליהן.
אני מקווה שהליך הנרמול יופנה מול בעליהן שילמדו לחיות מעט טוב יותר עם היותן.