קטגוריה: אוט ער געזוקט – אז אמר

הפעם כן

אני שמח ומאושר שמשהו משמעותי קורה. גילוי, שינוי מצב צבירה מנטלי לכוון חיובי.

מאורעות רוטיניים ביורוקרטיות, חגים, ימי הולדת, חתונות וברי־מצווה – לא אני.

היום חג. חג לדמוקרטיה.

משטר דמוקרטי איננו on/off דיכוטומי.
הבוחרים אחת לתקופה קבועה בחוק מצביעים – תנאי הכרחי אך ממש לא מספיק;
ברוסיה ובסוריה יש בחירות, והן מדינות לא דמוקרטיות.

דמוקרטיה היא התנהלות בין בחירות, בסוגיות פרט–חברה–ריבון.

מדדים מופשטים שקשה (עד בלתי אפשרי) לכמת:

– חופש פרט וביטוי, שיוויון אזרחי, יכולת פרט וקריטריונים שיוויוניים, מאפשרים הצגת מועמדות לבחירה למוסדות שלטון.

– ממשל למען אזרחיו, בקרה על התנהלות מוסדות שלטון, כשרותם, אופן טיפול בתקלות.

פרמטרים אלה הם כה מורכבים למדידה שמתבקש אחר, נוסף:
תשתית, על ציר זמן, בנוסף לפעולת בחירות – פרמטרים במגמות ניתנות לבחינה: התקדמות או נסיגה.

שלטון נתניהו איפשר בחירות וחופש ביטוי (עם השגות ונסיגות).
בה בעת במכלול התנהלותו, השלטון הסיג דמוקרטיה לאחור.

הסרת ממשלת נתניהו מהווה היפוך מגמה.

חג חרות שמח.

ייצוג נאו ימין רדיקלי

מראדונה? מוכר? ההוא מ-פלה, מסי, אולי רונאלדו?

ביורוקרטיה ספורטיבית

ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל – פיפ"א בחרה את מראדונה במשותף עם פלה, כגדול הכדורגלנים במאה עשרים.

במשאל אינטרנטי בין כלל האוהדים, מראדונה נבחר ככדורגלן המאה ה-20 כשלמעלה מ- 50% מהמצביעים בחרו בו. פלה, במקום השני עם פחות מ- 20%.

במשאל בין 'משפחת הכדורגל' – כפי שהמגזין קרא לעיתונאים, עסקנים, כדורגלנים ומאמנים – פלה זכה במקום הראשון עם כמעט 73% מבעלי המקצוע, ומראדונה רק במקום השלישי עם 6% מקולות המקצוענים, כשבמקום השני ארגנטינאי אחר – אלפרדו די סטפאנו עם כמעט 10% מקולות הוועדה.

ההסבר שפיפ"א נִפקה לשימוש בוועדה היה, שמשתמשי האינטרנט, הפלטפורמה עליו נעשה הסקר, הוא צעיר – זוכר את הכדורגלנים הקרובים לדורו ולכן העדיף את מראדונה.

ההסבר, אפעס, לא כל כך מתיישב עם העובדה שיוזביו הפורטוגלי, זכה במקום השלישי במשאל האינטרנטי עם מעט יותר מ-6%, כשהוא מבוגר מפלה בשנתיים, כשעד המקום ה- 12 נבחרו כדורגלנים צעירים ממנו.

על הסוגיה מי 'הגדול מכולם', ניתן, או שלא, להתווכח; יכולת פרסונלית, דומיננטיות בתקופתו, ספיחת תארים. מורכבות בלתי ניתנת למדידה. דיון על הטיות שאלון תניב מורכבות יתירה אף היא.

סוציולוגיה

בשכבות עוני עמוק, ישנו המון – פרטים רבים, בשולי החברה, השונאים את מצבם הנחות, את תחושת המודרות, הקיפוח, שהביא אותם למצב המסויים בןו הם נמצאים. הם רואים במי שמצבו טוב, כמי שנהנה מחגיגה, כשהמודרים לא רק – 'כמו הביצים' כמאמר ריבלין – מחוץ לה, אלא שהחגיגה גם על חשבונו – משרות ציבוריות, קביעת עתיד, תחזוק סיסטם לא מאפשר תקווה לשינוי, וממילא נטולי יכולת לשנותו.

למודרים יש מגבלה, מחסום, אין תשומות, לא אנרגיה ולא נקודת מינוף לשינוי מצב, אין תקווה לתרחיש שינוי.

להמון נותרה הנחמה. אופוריה טמפוררית לוקלית (= התפעמות זמנית מקומית) נישאת על יכולת וכשרון יוצאי דופן, בהזדהות עם התרסה אפקטיבית על אחר, שנוא. נחמת הוצאת העין, ההתרסה למי שההמון תופס כמחיל סדר החברתי – האליטה המשליטה אותו ונהנית מפירותיו.

פרטים בהמון אולי חולמים על הבקעת שער מרהיב, עם היד או בסלאלום בהשכיבם נבחרת של אומה מערבית עשירה, אבל יודעים שזה קרה להרף רגע, משק כנפי הפרפר, מראדונה עשה את זה, נראה על מסכי טלויזיה, מחשבים, טאבלטים וסלולר, והבהוב הריצוד הקסום הותמר לכסף, סמים וחולי. של מראדונה. מצבם לא השתנה.

זו נחמה ולא סיפוק, שכן בסיפוק יש שובע. גם אם זמני.
נחמה – אין. זו השלמה עם המצב, עם הפוגות של אופוריה רגשית בהצלחה של אירוע מנתץ מצב חברתי נתפש. לרגע.

מראדונה היה שחקן ענק. לצפות בו, עד היום מלהיב אותי יותר מלצפות בכל אחד אחר – הכריזמה נוזלת מהחלוצה, משפריצה מהמכנסיים.

ההיסק שלי מהנתונים הבירוקרטיים, שמראדונה נתפש כ'הכי גדול' אצל כל כך הרבה אוהדי כדורגל חורג מהאהדה למשחק, או לקבוצות שבהן שיחק.

מראדונה היה מושא בהערצת המון. מודר. נושא התכנסות הזדהותית.
המון מודר, מקופח, עני, בכל עת גאוגרפיה, תרבות ושפה, הזדהה עם הפנומן כבעל יכולת להתריס בממסד מתנשא שבע.

פוליטיקה

בדומה ל-מה שעשה מראדונה עם נאפולי כנגד קבוצות הצפון העשירות המנתנשאות באיטליה, בנבחרת ארגנטינה כנגד האויב האנגלי המערבי המתוחכם עם שער היד המתוק – שמחה לאיד עצומה, שמייד מחוזקת ומגובה באמצעות ביצוע יוצא דופן מתחום הדיסציפלינה.

במובן זה, מראדונה מהווה מודל של נאו פופוליזם עם היבטים המטפלים בסוגיות פרט–חברה–ריבון, בהם פנומן פוליטי סופח אהדת ההמון כנגד ממסד והאליטה המקושרת אליו. ,

ההמון האוהד יוצא מגדרו לנוכח התצוגה הספורטיבית/ פוליטית. הרבותא שההמון רווה היא התעלות רגשית. זמנית מקומית. בה בעת לפרט לא יוצא הרבה מעבר לאופוריה.

למראדונה לא הייתה היכולת והדיסציפלינה לתעל את הכריזמה לנכסים ריאליים מעבר להישגיו בכדורגל, כסף זורם מזדמן, תהילת עולם, רכישת מין וסמים, יירוט משרות אימון בהן כשל.

מנהיגים פופוליסטים פנו אל אותם אוכלוסיות מודרות, עניות מקופחות, רתמו את תסכולן לקבלת תמיכה בהם. שליטים נערצים אלה נטו לדמוקרטה 'לא ליברלית', הצרת דמוקרטיה, ניתוץ שלטון חוק בתצורה המערבית המורכבת, ולעיתים אף אפשרו לשליטים – להלן נאו ימין רדיקלי.

נאו ימין רדיקלי

האם מראדונה, בחבירתו להמון עני, לאייקון צ'ה גווארה, לפידל קסטרו הוא 'שמאל'?

לא.
מראדונה לא התעניין בבניית סדר חברתי חדש, רציונלי, מקדם, ליברלי, שיוויוני.

אלא בניתוץ הגמוניה לתועלתו האישית. בכך הוא לא מהווה דיכוטומיה של גמד–ענק, עשיר, מייצג–עניים, … הוסף את היתר, הוא ההיברידיות המייצגת.

אין התכנות לחלום שההמון המתכנס הזדהותית יחליף את אותן עמדות ממסדיות שמצריכות סף כניסה של מקצוענות, מיומנות, השכלה, וקשרים, אז מסתפק בשאיפה טבעית, מובחנת, מובנת, לנתץ את המבנה האליטיסטי הקיים, בנחמת השנאה, ובחוסר מודעות, שאליטה ערכת תקום, על גבו של ההמון הזועם, שייוותר מחוץ לה.