אז הוא אמר… ציטוטים שעושים לי את זה.
היכן שאינני מצטט במפורש אחר, זה כמובן – אני.
ניסיון 'אחיזה' מילולית, רפלקציה של אחיזה תודעתית, שלי, מהות, במציאות כפי שאני תופש אותה.
'אחיזה תודעתית' היא הקוזינה המרוככת של 'הגדרה' היא תפישת מילולית של מהות, באופן שמהות זהה תיכלל בהגדרה ומהות שונה תודר, וזאת בחתירה למינימליזם מילולי וליעילות מקסימליסטית.
אני [נתפש] נחרץ באמירה, ואינני בטוח בנכונותה של אף אמירה.
בחירה נוגדת רצון, בשל איום בהחלת חלופה נתפשת גרועה ממנה.
הנעה למניעה או לנקיטה
של פעולה, רעיונית או ממשית,
נוגדת רצון,
באמצעות איום – הכרה טרום פעולה של המוכרח
שחלופה לפעולה אפשרית, אך לא כדאית, שכן תניב למוכרח תוצאות שליליות גרועות ממימוש הכורח.
♠ ב'הכרח' יש חלופות, אלא שהן גרועות בהרבה,
♣ האיום לא תמיד מוחל על־ידי מאיים, אלא תחושת איום עצמונית – הכרה ש'אם לא אבחר בחלופה המסוימת יאונה לי רע יחסי למצב נוכחי.'
#רצי1נל
ריסון דחף הוא תוצר של
♠ אינסטינקט – הכרעה לא מתומללת, שיישום הדחף יפגע בסיפוק סנטימנט גבוה יותר היררכית,
♣ רציונל – מניעה של סיפוק סנטימנט בעקבות הערכה של השלכות לא רצויות,
מלווה בתחושה מנחמת של 'שליטה עצמית'.
#רצי1נל
פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות
בשבוע שעבר רכשתי בשוק חגורה מפלסטיק דמוי עור – להלן תרומתי הדרמטית לרווחת בעלי החיים, (או שמא תרומתי לזיהום הפלנטה בפלסטיק נוסף) שעלתה תריסר שקלים חדשים שלמים.
כשהגעתי למלון נראה לי שהחגורה ארוכה באיזה חמישה סנטים. לצערי, לא ניתן להאשים אותי בטעם משובח או באלגנטיות יתר, אף על פי שהייתי רוצה. עם זאת, חגורה שהספח שלה ארוך מדיי, מבחינתי, זה כמו ללכת עם חנות פתוחה, או עם סרח שמיר ירוק בין השיניים. כל אחד והסטנדרטים האסתטיים שלו.
החלטתי להגיע לשוק לחפש את האיש המתוק שמכר לי אותה שיטפל בתקלה. בקפה של הבוקר – עוד מקום שמפנק אותי – הצלחתי להתקדם עם הגדרה של המושג גחמה. להגיע לשוק – לא הייתה בעיה. השאלה איך לחפש דוכן חגורות בשוק הגדול בצ'יאנג מאי. נראה כמו לחפש מחט בערימת אטריות. החלטתי (לא) לחפש לפי מתודה מחשבית של חילוק השוק לחצי, רבע, וכן הלאה – המתמטיקוש שלי לא משהו, ולא ללכת מתודית שתי וערב אין ת'סבלנות אף על פי שזה היה הדבר הנכון לעשות. אז הלכתי על האינטואיציה; הזכרון הגרפי אולי (היה) לא רע, אבל לא מספיק כדי למצוא את המקום. האינטואיציה של הימינה שמאלה קדימה אחורה, והיחסים ביניהם – עבדה. כמה דקות מצאתי את המקום.
המוכר נראה לי בן בין שנתיים מתחתיי לשנתיים מעל אמי; החזות והחלקות של צעיר, הכתמים על הזרועות… אינני יודע היכן מחביאים בעולם שלישי את בני הלמעלה מחמישים. הוא זיהה אותי, באחוות חטיארים מבוגרים תקשרנו היטב רק בהברות.
במחוות פנטומימה, מנוד ראש, אצבעות ותנועת מספריים, ביקשתי ממנו לקצר את החגורה. במיומנות של מוכרי טבעות מרחוב 47 במנהטן – הם היו מכווצים את אצבעותים על האצבע של הקליינט אומדים את קוטרה וחוזרים עם טבעת בגודל מתאים – הוא משחרר בורג, משחרר את האבזם, חותך כ-חמישה סנטים, שולה כעין מסמר מאשפת מסמרים, דופק עליו פטיש מעל סד, מעץ מחבר את האבזם שולה מסמר אחר, אומד את המרחק בין החורים, דופק עוד שני חורים ותוך פחות מדקת עבודה מחזיר לי ת'חגורה מקוצרת, בתנועת סיום ותודה. נתן עבודה. כתשלום רכשתי חגורה נוספת שעברה הליך דומה.
המשכתי לאגף הפירות המיובשים. אריזות גדולות מדיי. איטינג דיסאורדר שאני לא סומך על עצמי שאפסיק לאכול כששבע. כלומר סומך על עצמי שאוכל עד שאסיים את התכולה. מצאתי מנגו מיובש בחבילה בגודל סביר. ערך נקוב על השקית – 55 באהט, כ- 6 ש"ח. הושטתי למוכרת 60 באהט, אמרה 50, החזירה 10.
אוה, סוגיה פילוסופית;
האללו!, אני בא מהתודעה. אני מוכן לשלם 55 באהט.
המוכרת הורידה וולונטרית ל- 50, לא ברור לי למה.
באינסטינקט ההדדיות מתעורר בי הדחף לשלם 55.
במחשבה נוספת – למה? למה לשרוף משאב (– כסף) אם אפשר לקבל תמורה זהה בפחות, כשהמוכרת מסופקת ורוצה פחות?
לפני כשנתיים חודש הקשר עם בני כיתתי ביסודי. היה שם י.מ., שכשאני שומע את הביטוי הציני המאוס 'נשמה' אני נזכר בו. הוא היה נשמה, נקייה מציניות ומיאוס. כמה שבועות לפני המפגש בן כיתה אחר הפנה אותנו לשידור טלויזיה בו דובר על תרומת כליה של י.מ. לדמות מוכרת.
פאק! איך לא חשבתי על זה. אמרתי לבת זוגי שאלך על זה, (עם מודיפיקציות; לא חשוב לי מי הנתרם, כן מאד חשוב לי שלא יידע מי התורם ובטח שלא להיות בקשר – היה מעיק לי.)
לא לברך; התחלתי את התהליך ומהר יורטתי, שכן אולי אני מתנוסס לגובה נמוך מדיי, אבל בטוח למשקל כבד מדיי. נפסלתי, ואשת הקשר הוסיפה: 'אם אתה באמת רוצה לתרום, השל ממשקלך.' יעני, מאתגרת אותי.
לא ידעתי אם להתרגז או לצחוק, לא הסברתי לה שיותר קל לי להסכים לאופרציה, ואחר כך לקלל את מר־החלטתי, מאשר לשים רגולציה לאוכל.
בהמשך, ראיתי חולצות טריקו שחורות. אני נמנע מללבוש חולצות שחורות. בדיוק סיבה להתחיל. מששתי את הסחורה, וואלה, אחלה חולצות, תחושה של כותנה מעורבת מעט בעוד משהו, עדיין שומרת על התחושה הנעימה, וגם שייראה טוב. המידה הגדולה היא XL. אמי הייתה מודדת את גודל הגרביים בליפוף על האגרוף. אני מניח על עצמי, ימינה שמאלה קדימה אחורה, נראה לי, אפעס, קטן מדיי.
שאלתי את הדמות מולי, שדופה, קמוטה עם עור בצבע פרגמנט ושקוף יותר, נראה לי איפשהו בשמונימים (בסוף עוד יסתבר שמבחינת גיל, מחזור אחד מתחתיי בשנקר), לא יודע אם גבר או אישה. שאלתי אם יש XXL. בשבר השיח הרחתי את הבל הפה שיש (לחלק) מהאנשים מעל גיל מסויים. אינני יודע מה מקורו, מכיר כמה דמויות נקובות, חלקן אהובות, שאני מייחס להן את הריח. היא, הדמות, לקחה את החולצה, הניחה עלי, משמשה את מותני, ולפי הטבעיות שעשתה זאת החלטתי שהיא גבר. הצלחתי להבין שהוא ממליץ לי לרזות. "תגיד" שאלתי אותו בהשראת נאום הרולקסים של אמסלם, בעברית "אתם עושים פה דיסקרימנציה לאשכנזים קרחים כבדי משקל?"
פרק 12, שטיפת כלים, כביסה ותפירה
תיוג ביקורתי
על התניה התנהגותית פתאומית, מספקת סנטימנט, לא אינסטינקט,
שבבחינתם – תוצריה נתפשים שלילית.
דחף כמניע פעולה, נחשב
♠ לנָחוּת מהליך נשאף – סָדור, רציונלי, שנתפש כאיכותי וראוי, שעשוי היה להניב תועלת או ערך חיובי לו כן היה ננקט,
♣ לביטוי אישיותי אותנטי.
#רצי1נל
ל'אינסטינקט' מיוחסים פעולות נוירולוגיות, פיזיולוגיות, לשרידה.
'דחף' מיוחס בעיקר, לתגובה מנטלית, מממשת סנטימנט התנהגותי.
#רצי1נל
תיוג אירוע פתאומי בו תודעה נחשפת באחת, לחיוויים שלא צפתה ולא הייתה מוכנה להם.
מייד לאחר 'הפתעה', תודעה כונסת משאבי עיבוד להבנת היבטים, להערכת משמעויות, לגזירת תגובות ולהקצאת משאבי תפעול.
לרוב, 'הפתעה' מיוחסת להתנהגות מיישמת סנטימנט, לא לתגובה אינסטינקטיבית השרדותית.
#רצי1נל
סנטימנטים מוטמעים מינקות לרוב יתעצמו או יתפוגגו בהתאם ל–
♠ בחינה רציונלית: האם סיפקו חיובית או שלילית את בעליהם,
♣ על מצע מכריע של עוצמת חיוויים רגשיים נצברים, חיוביים או שליליים שסיפקו או מנעו במימושם או בחדלונם.
זהו אלגוריתם שניתן להערכה תוצאתית אך לא בר פיצוח רציונלי.
#רצי1נל
אינסטינקטים, ככלים תומכי השרדות, מתפתחים עם התבגרות אורגניזם, בהתאמה ליכולות קוגניטיביות על מצע פיזיולוגיות.
אפקטיביות, איכות התגובתיות – מהירות, אבחון מידת ההתאמה לחיוויי מציאות ולאינסטינקטים אחרים – דועכת עם בלות, לרמת 'אי־רלוונטיות' או אף מסבה נזק לייצר קיום מפעם.
#רצי1נל
פרטים בחברה שואפת קידמה,
מסכימים כאינטרס משותף להם,
לחתור לשיוויון זכויות לכל
בידיעה, שאין ולא יתכן מצב שיוויוני.
שיוויון אינו הטבה אם נתפש כ–
♠ חמלה לחלש – פטרונות משמרת היררכיה סמכותנית,
♣ אהבה לקרוב – אינטרסנטיות מענגת.
[את ילדינו אנחנו אוהבים ללא השוואת זכויות וסמכויות.]
#רצי1נל
פעם כטרגדיה גרמנית, הפעם כבאסה ישראלית, בעברית.
סקריפט תוכנית 25 הנקודות תסריט חוק ההסמכה להמשיך לקרוא משחקי תפקידים היסטוריים
במרחב פוליטי, אין לדעת במדויק היכן נמצאת משקולת המטוטלת בתנועתה לימין; הערכה מורכבת ואמורפית, מדיסציפלינת מדעי האנוש מוטי אבחון מגמות, לא מהמדעים חותרי דיוק.
נתניהו יודע מספיק פיזיקה, מדע המדינה והיסטוריה כדי להבחין שבאיראן, טורקיה ובישראל המשקולת עברה את נקודת החזור. הוא מבין שכשהמטוטלת תחזור היא תכה בימין, שיקיא את ארדואן וח'אמנאי משם ואותו מכאן.
הוא משער נכוחה מה ילמדו עליהם, על דומיהם ועל תומכיהם, בכיתות ילדי אבנר.
רוב האנושות חולק ערכים שמרניים;
♠ ביטחון או לפחות כמיהה לכוח־על מארגן – מיסטי אלוהי, או מדיני,
♣ שמירת מסורת – כהזדהות והשתייכות לקהילה,
♥ פטריוטיות – התייחסות למדינה כערך רגשי, מעבר לארגון חברתי,
♦ שלושה סנטימנטים אלה גוברים על חתירה מובהקת לרציונליות מערערת קונסטרוקטים.
להמשיך לקרוא ימניות אוטו־אֱמונית
דיבור ≠ מעש.
על עושה מעשה האחריות;
נתניהו דיבר והסית, עמיר עשה, רצח, אחראי.
לא לשתף פעולה עם ימין גוזר שיוויון בין ביטוי חופשי – שמאל, לבין מעשי אלימות – ימין.
ימין חסר אלוהים ונטול גבולות בהגבלה על חופש ביטוי שתשרת לו את האג'נדה.
הסכמת ל- 'דמוקרטיה מתגוננת'? ממלל?
קידמת ימין, המון תודעה דמוקרטית נמוכה עוינת חופש וזכויות הפרט.
בעגתו"ש (- בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.)
מי יסביר את הפרדוקס,
שימין – אמוניות, לאומניות, שימור התכנסות הזדהותית (– מסורת), כמיהה לכפיית סממני ציביון קהילתי על מרחב ציבורי, לסמכותנות, להיררכיה,
שתומכיו מתאפיינים בתחושת מודר, קורבני, זלזלול בערכיהם המסורתיים, רובם במצב כלכלי יחסית נמוך, בכל עת גאוגרפיה, תרבות ושפה,
דר בכפיפה עם כלכלה חופשית שמרעה את מצבו ומיטיבה עם עשירים השנואים עליו? להמשיך לקרוא למה ימין הולך עם כלכלה חופשית?
חיזוק תפישה, 'חייך, חיי, קודמים לכול.'
ערערור פרדיגמה 'חיי, בכל מקרה ומחיר'.
בעלי חיים תבוניים שמים קץ לחייהם במצב בו רואים בהמשך חיים חלופה גרועה יותר מהפסקתם.
והם יכולים לממש.
סוציו־אבולוציונית, חברות שאסרו מוות התפתחו ושרדו.
קל ויעיל יותר לאסור מוות. כציווי. בלי הסברים.
חריגות מהאיסור הותרו כאילוצים השרדותיים; מאפשרים התגוננות מול מי שמאיים על חיים.
נושא מורכב נתון למחלוקות ופרשנות, אך הכרחי.
חברות אפשרו להנהגה שלהן את הזכות להרוג את מי שמאיים על חיים בתחום סמכותן:
ככל שחברה התקדמה היא הסירה או מיעטה להשתמש בפְּרֵרוֹגָטִיבָה זו.
המתה עצמית היא נושא מורכב, נוגד טבע מתונת לחיים ולהתרבות. בעלי חיים לא נוהגים להמית את עצמם, שרידותית. ככזה היה נדיר ונדרש להתייחסות מופחתת.
החל מהמחצית השניה של המאה העשרים, ובהאצה, חברות מתקדמות נדרשות לנושא של המתה עצמונית ככל
עם זאת, ועדיין, בשל אי־יכולת שינוי התוצאה של המתה עצמונית, יהיו מי שיצדדו במניעת מעשה התאבדות.
בשם חמלה אינסטינקטיבית מוטמעת
'לא זוכרים למה' אני קורא להטמעות סנטימנטים באמצעים חינוכיים ודתיים, שהתקבעו כרציונל, אף שלא עמדו במבחני בקרה וערעור,
בתרבויות מערביות, אלוהיות, התפישה הערכית מוסרית מתנגדת להפסקה וולונטארית של חיים.
תפישה זו גוזרת על תודעה במצוקה, לא מרוצה, את סבל המשך חייה כ
♠ התניה חברתית,
♣ ובשל סופיות השלכות המעשה.
כל מה שיש לך, לי, זו תודעה. לך תודעתך, לי תודעתי.
זו מערכת ההפעלה שלנו.
היתר, כולו, הוא נגזרת של תודעה.
תודעה שגוזרת על עצמה מוות באופן עצמוני היא, בהגדרה, תודעה במצוקה; שואפת להחיל על עצמה את המעשה המאג'ורי ביותר שהיא יכולה להפיק: עצירה, כיבוי, סוף.
אני טוען – לא להכנס לשם,
'חירות הפרט' מבטאת גם את אפשרות נקיטת מעשה זה, שכן זוהי פעולה פנימית אוטונומית, שאם אינה פוגעת פיזית באחרים אין למנוע אותה.
אני נרתע בתרעומת מהגישה הנורמטיבית, סאחית, קונסרבטיבית, קונפורמית, רווחת, המשווקת בחוסר אחריות לתודעה במצוקה, ש'אל תעצרי! החיים יפים ושווים המשיכי. יהיה טוב.'
גישה זו חסרת אחריות מפני שמשווקיה מקדמים מסר שמתאים לחֶברָה, (אולי) לעצמם.
לא לחיים את חיי המצוקה.
שווקנים אלה לא יחיו את חיי מי שבמצוקה, ולא עם התודעה מדווחת מצוקה. אינם לוקחים אחריות על המשך חיי הסבל והמצוקה של התודעה האחרת
ערך 'החיים בכל מחיר' הוא הבניה חברתית שהוטמעה, אומצה וטופחה לטובת תפישת מנהיגי הקהילה את טובת החברה (וכפועל יוצא את של עצמם).
בסיסו של ערך זה הוא אינסטינקט של פרט לחיות. בכל מחיר. אם אני רוצה לחיות בכל מחיר, אבין את רצונך לחיות בכל מחיר.
ככזה אין ערך עליון על ערך זה.
מכאן הערך הורחב לחיי פרטים אחרים.
ערך זה לא ניתן לתחזוק מלא ונתון ליישום משתנה.
המשאבים שהורעפו על דונלד טראמפ כשחלה בקורונה שונים דרמטית ממשאבי החברה שהוקצו לחולים אחרים. במטוס ראש ממשלת ישראל הותקן חדר ניתוח, בקרית שמונה העיר – אין.
גישת ה'חיים בכל מחיר' הוא אתוס שרואה את לכידות החברה, את משמעות מנהיגיה ונסמכת על אלוהות ועקרונות מוסר מוטמעים. מימושו לא אפשרי. מאידך, קיומו מקבע שאין ערך מעליו. וזו משמעותו.
הגישה של חיים כ'ערך עליון' שאין מעליהם, גם אם לא ניתן ליישם אותם באופן מוחלט, מתייחסים בהבנה לרצון אדם לחיות, ובמשאבים שיש להקצות להמשך חיי אחרים.
וכאן נעשתה ההרחבה הבעייתית:
גישות אלה אינן רואות את חיי הסבל של תודעה שמאסה בהמשכם, אלא מטפלות באתוס, ברעיון.
תודעה קובעת לעצמה, על חייה שלה ושל אחרים האם הם 'חיים ראויים' או שאינם.
בעוד שתפישת חיי אחרים כ'לא ראויים' אינה מכילה את הזכות להפסיקם, קביעה עצמונית שכזו של פרט על עצמו – לתפישתי כן.
כהבניה חברתית מוטמעת חונכנו לחשוב שיש להותיר אנשים בחיים בכל מקרה ומחיר. מסיבות ברורות.
אני משער שרבים המקרים ששימת קץ לחיים פטרה את סביבת המתאבד מתעוקות שלא מודים בהן, לא בפני אחרים ולא בפני עצמם.
גישה משפטית ליברלית גורסת ש'יש להותיר עשרה פושעים חופשיים מאשר לכלוא חף מפשע אחד.'
גם ליברלים, לא כל שכן אמוניים הרואים באדם בְּרוּא־אל שאסור ליטול חייו, מרחיבים את הגישה להימנע מאישור המתה בשל חוסר היכולת לתקן טעות.
אם תודעה מכריזה על עצמה ש'זה מה שאני רוצה', לתפישתי, מייתרת את הסוגיה.
אני גורס שהזכות להפסקת חיים היא זכות בסיסית של בעל החיים, שלך, שלי, של הריבון והאחראי על חייו.
כיישות ריבונית, הרשות והסמכות להחלטה לממש את הפסקתם נתונה בידיה, תהא הסיבה אשר תהא.
החברה היא גוף אמורפי ששולט באמצעות מנהיגים ומוסדות על (ריבוי) היבטים של חיי הפרט. נו, הקלישאה הזו, הלא־בלתי־נכונה של 'וויתור מוסכם והכרחי על היבטי חירות לטובת ביטחון וטוב מצרפי', שעדיף על אלטרנטיבה כאוטית של אנרכיה.
החברה אינה ריבון על תודעת פרטיה.
החברה היא ריבון מוסכם על הנכסים המשותפים למרכיביה.
כדאי שלחברה יהיו כלים וסמכויות להיטיב עם פרטים.
אם מכירים במגבלות ריבונות החברה, שאינה כוללת את תודעת הפרט, אין ואל יהיו לה כוונה ויכולת מניעת הפסקה וולונטארית של חיי פרט ריבון.
יש הטוענים שמעשה הפסקת חיים הוא 'גחמה'.
השימוש במונח 'גחמה' מכיל את 'היו מי שמנעו מהם את מימוש גחמתם, והם שמחו על כך שהמעשה נמנע.' אותה חרטה בעקבות ניסיון כושל או רצון לא ממומש מהווה נימוק עיקרי במניעת התאבדויות בשימוש מי שמתנערים מהסיבה הדתית.
אני מוצא בהתאבדות שהתממשה כמימוש כוונה מקדמית.
ככזה, המעשה בעל ערך חיובי, במובן שבעל החיים והעניין העיקרי מימש את רצונו – הפסקת 'כך אינני רוצה יותר'. מבחינתי, יש לכך ערך־על.
בכשל היישום, יתכן שהמצב החמיר, הנטל על העצמי ועל הסביבה גָדֶל אף יותר.
הציפייה של מי שרואה בחייו כ'לא ראויים' שימנע את מימוש רצונו בשם 'גילוי אחריות' לשאריו מגוחכת. מי אמר 'אידיוטית'? הצחקת להם את החבל, האקדח, הגלולות, הגשר.
אדם יכול ומגלה אחריות לתודעתו. רק לה.
מתוך כך הוא פועל מול אחרים. לטובתם מתוך תפישת תודעתו.
תודעה הגורסת שהאלטרנטיבה לקיומה – הפסקת חיים – ראויה יותר מהמשכם, אין לצפות ממנה שתעסוק ב'איך שאריה יקבלו את הפסקתה העצמונית'.
הכרזת תודעה "אינני מפסיקה את חיי כי אני חשה אחריות לשאריי" מחצינה מצוקה. ביטוי כְּזה מבטא שהתודעה שוקלת את הפסקתם, בבחינת ביטוי מצוקה.
תודעה המצהירה הצהרה מעין זו מבקשת לספוח אמפתיה מוסרית, על היותה 'מתחשבת' ובה בעת קורבנות.
אינני עושה מבחן תקפות ל-למה באמת תודעה מכריזה לא מפסיקה את חייה;
♠ גם אין לי את היכולת לדעת מה ה'אמת',
♣ וגם כי האמת בהקשר זה כל כך מורכבת ולא חד משמעית, שהיא כבר לא ישות אחודה, אינה אמת, וככזו ממילא אינה חשובה 
.
ההבניה החברתית יוצאת מנקודת הנחה ששארי מי שרואה בהמשך החיים עדיפה להם על הפסקתם.
אני לא בטוח שהשארים אכן רוצים בהמשך החיים של מי שחשים שחייהם אינם ראויים.
בכל מקרה לא ניתן להוכיח לכאן או לכאן.
'אומץ' מקושר לנאבק על המשך חייהם. כחלק מקמפיין שימור חיים.
לא כופר בכך.
עם זאת המשך חיים הוא ברירת מחדל; מוח מתפקד, לב פועם, תאים מתחלקים, הפרשת נוזלים. וולונטרית, אוטונמית.
הפסקת חיים עצמונית מצריכה אומץ:
ביטוי נורא. מה זה חסד?
מתן טובין לאחר, במצוקה, במטרה שהאל יתגמל את הנותן?
עוד ביטוי אמוני קהילתני, יעני מוסרי.
מבחין בין שתי תצורות של הפסקות חיים:
♠ כשתודעה מבקשת באופן מודע וקוהרנטי להפסיק את חייה.
בפשטות יש לכבד את רצונה, אין כאן חסד.
♣ תודעה לא מתקשרת. חיה באופן שיש להניח שבהיותה מתפקדת הכריזה 'לא רוצה בחיים לא ראויים בהן התודעה לא מתפקדת'.
(מעט) יותר מורכב לתקף בקשה זו.
לשיטתי יש לכבד את הרצון, שכן מהות אדם היא תודעתו. אם כשהתודעה תפקדה זה היה רצונה (נניח כמו הרצון שלי, שבחיים לא ראויים – אומת), יש להפסיק את החיים.
אין כאן חסד.
אולי החסד הוא כלפי הנותרים שנפטרו מעונש חיי מי שלא מעוניינים בחייהם.
אני רואה מצב אפשרי שלערכיי היום, אני אגרוס ש'כך, אני לא רוצה יותר'.
מקווה שעד שמצב זה יתממש אוכל לרכוש בפארם הקרוב, ב- 32 ש"ח, את צמד הגלולות, הוורודה המרדימה והסגולה הממיתה.
מקווה שכשאגיע למצב כזה אוכל לממש.
מעריך שיש אפשרות יותר מסבירה ש-לא אוכל.
לכן גם טקסט זה 
.
ואם לא אוכל לממש, מקווה שיהיו מי שכן יעזרו להפסיק את חיי, בפכחון משער שגם הסיכוי לכך קלוש,
[כמו במסע בחו"ל שעדיף (היה לי) להתבאס על חזרה מוקדמת, מאשר להצטער על מאוחרת יותר] במסע החיים אני מעדיף לצאת שנים מוקדם מדי מאשר ימים מאוחר מדיי.
לצאת מהחיים מוקדם מדי זה כשתודעה מחווה לעצמה – חיי ראויים.
זה לחיות חיים לא ראויים כפי שאני מגדיר כעת 'חיים ראויים'.
המודיפקציות הקיימות משנות את ההגדרה על ציר זמן ומצב בריאותי. יתכן שמה שנראה לי כעת כלא ראוי ייראה לי אז עדיין עדיף על אלטרנטיבה. במצב תבוני יש כמובן לפעול על פי רצוני באותו עתיד.
'מאוחר מדיי' זה שניטלה ממני היכולת להפסיקם.
אשאל "יאיר, האם חייך ראויים?"
בתשובה חיובית – המשך חיים.
אם אלקה ב'שיטיון' במובן שאחת, רק אחת, משלוש הדמויות הקרובות אלי תחשובנה שבמצבי כעת לא הייתי רוצה 'לחיות כך' הייתי מעדיף את סיום החיים.
בשל מורכבות וחוסר יכולת היישום נשאר עם הפשטות – אם אכריז 'חיי ראויים', יש להמשיכם.
שני ניסיונות תשאול בטווח של 24 שעות מענה שיניבו תשובות 'חיי אינם ראויים', או חוסר מענה – יאללה, לגמור עם זה. ויפה שעה אחת קודם.
אם משתפים אותי ברצון להתאבד אני נרתם לסייע: שואל 'מה אורך החבל הרצוי?'
האם ניתן להאשים אותי שאני מנרמל ניסיונות התאבדות?
אפשר, עשיתי דברים גרועים מאלה.
ועם זאת, קטונתי מלנרמל משהו למישהו. אני בהחלט שואף לכך שבעל חיים שמוצא את חייו כ'לא ראויים', יפסיקם.
לי אין ספק, שהמגמה של הטולרנטיות כלפי מי שבחרו לסיים את חייהם תגדל על ציר זמן, מפני שהאנושות על ציר זמן מתקדמת מנתצת קונסטרוקטים ואמונות לכיוון רווחת פרטיה (גם אם התהליך לא רציף, לא ליניארי משהק, ומגהק.)
האם אני מעודד התאבדויות?
שוב קטונתי שתודעה כלשהי תרצה להפסיק את עצמה בשל הבליי.
עם זאת, בראיית־על, אם יהיו מי שיבחנו את מידת היות חייהם ראויים, הם כבר בתהליך בעל ערך.
מי שיחוו לעצמם שחייהם אינם ראויים, ויגזרו מכך את הפסקתם, לתפישתי, יקלו על עצמם ועל סביבתם.
אשתו של דמות חשובה בחיי, חברה, התאבדה.
מטלטל.
כל כך מצער; הסבל שחוותה, שהביא אותה לצעד – על כך אינני יודע דבר – הצער של השארים, המשמעויות על הנותרים.
אין לי מילים.
לא ידעתי על סימנים מטרימים ולא תורמים.
מטבע הדברים דברתי והתכתבתי על הנושא.
מצרף את התייחסותי לנושא הפסקת חיים.
האם בעצם, אני מנסה לנרמל את התופעה?
כיחיד וכבעל אינסטינקט מנתץ הבניות חברתיות מוטמעות אין ביכולתי ובכוחותיי לנרמל משהו, או לקעקע נורמה.
אני בהחלט גורס, שאורגניזם תבוני שקבע שהחלופה של הפסקת חייו עדיפה על המשכם יוכל וראוי שיעשה זאת. רצונו, לתפישתי, לעשות זאת עליון על התניית המניעה של הסביבה מהנימוקים שהעליתי.
גישתי זו שוללת שסביבה תקבע באילו נסיבות היא 'מאפשרת'. לטעמי היא לא.
פרק 3, סידורציה מוטורית; אין לו שתי חוליות
נכנסתי לארוחת ערב למסעדה שלא הייתי בה קודם. לא מצאתי שולחן פנוי. המנצח על התיפעול והמילצור – אמריקאי כבן גילי, בירך 'שלום'. סימנתי 'אני הולייך' כי אין לי מקום.
כששאלתי בהמשך, מניין ידע שאני ישראלי, השיב, שכשדברתי יום קודם בטלפון בחוץ, שמע. פאק, זיהמתי את הסביבה בקול רם מדיי.
להמשיך לקרוא המסע האחרון, תאילנד #9
החלת אידאות שמרניות על מרחב ציבורי,
גם בכפייה,
באמצעות* ייחוס פסאודו רציונלי לקדושה מיסטית, לערכי קהילה ומנהיגיה,
תוך נקיטת פעולות חוקתיות לשימור שלטון.
לימין מיוחסות גם נטיה להפעלת כוח תוקף ומגונן וכן כלכלה חופשית.
__________
*בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
#רצי1נל
החלה סמכותנית של סממני קהילה אמונית–לאומנית על מרחב ציבורי מוצדקת:
♠ רעיונית, אינטרינזית
ערכים שמרניים מקדמיים.
♣ חשש בטחוני
התגוננות מאיום דמוני.
♥ תגובה למניפולציה
מנהיג כריזמטי כונס סנטימנטים מקדמיים של תומכיו.
לפצל מכאן
♠ הרחבת זכויות הרוב,
♣ הצרת זכויות הפרט,
♥ פגיעה בשיוויון,
♦ אפליית מיעוטים.
#רצי1נל
