סיפוק המניעה
פגשתי בת כיתה.
דמות משמעותית שרחשתי, רוחש, אליה הערכה וחיבה רבים. טבעה בי תובנות סוציולוגיות, שמלוות אותי עד היום. לימדה אותי. באמצעותה* ניסחתי כמה פרדיגמות חברתיות – נושא שאני מוטה אליו, אני מקצה נתח ניכר ממשאביי המנטליים ההולכים, רצים וכלים, ושמלכתחילה לא היו מי יודע כמה, משובחים.
* למידה מצפרדע
זה לא שהצפרדע מלמדת.
זה שלומדים מניתוח קרביה.
אחרי קרוב ליובל שנות נתק נפגשנו. התשתיות האנושיות נותרו ללא שינוי, וכן הדינמיקה.
הילדה המוכשרת בכיתה הזכירה לי שהצעתי לה שנתנשק.
ושהיא סירבה.
לא זוכר את האירוע. למעשה כבר כמעט שאינני זוכר דבר. וכבר לא משתין ברצף. מטפטייף.
יתכן שהאירוע התרחש.
סביר שאירע אם היא העלתה אותו.
מהיכרותי אותה, אותי והפרטים שניפקה – אפילו וודאי.
ומה זה משנה אם זוכר או לא?
רק שואל – בדיעבד:
מה הרבותא שרוותה מסירובה?
את סיפוק השליטה? בהימנעות. שיכלה משהו אך הצליחה למנוע?
בדיעבד, ברטרו פרספקטיבה, בבחינת החוויה שלא נחוותה, הניסיון שלא נוסה,
לערכיה שלה, האינסטינקט המקומי זמני של אז, שמימש את הסנטימנט שנמנע ומנע,
האם
שירת את תפישת ערכיה שלה? בהסתכלות עכשווית?
אני מצר.
היא – ניתן רק לשער.
